אני התרשמתי שהברנבאו נבנה כך כדי שהבאים בשעריו ירגישו כמה הם קטנים. שיקבלו קצת פרופורציות לגבי עצמם, מעין התבוננות פנימית מהורהרת למרגלותיו. העוצמה נופלת ואופפת מהרגע שהתחתית מתרוקנת בתחנה הרלוונטית. אתה יוצא מבטן האדמה, המקדש מתנשא מעליך, אתה תבין מי אתה. אני משוכנע שכל מי שבא בשעריו של הברנבאו חווה מתישהו את התחושה הזאת – גם הנשיאים המתחלפים, כל מי ששיחק שם ואימן שם.
הברנבאו לא יועתק ממקומו כדי שיקימו תחתיו מגדלי משרדים. והוא ממוקם בלב לבו של רובע הביזנס, לאדמה אין שם מחיר. את הברנבאו לא יעתיקו גם אם תתגלה באר נפט מתחתיו. המפרציות יממנו בנדיבות כל שיפוץ שיידרש בתמורה לכך ששמם יוזכר בניירת הפורמלית. זה המעמד שיש לברנבאו, זה המעמד של ריאל מדריד. היא נצחית. אין עוד קבוצה שיש לה כזה מעמד. ברצלונה לא תמיד הייתה, ריאל הייתה תמיד.
בוסטון סלטיקס, עוד קבוצה נצחית, תלתה השבוע את הגופייה של פול פירס בתקרת הגארדן. ריאל לא תולה את החולצות של אלה ששירתו אותה, מבחינתה הם ברי מזל על שנפלה בחלקם הזכות לשרת אותה. מבחינתה זה מובן מאליו שכל מי שהיא תרצה ישרת אותה, אין לה שום צורך להתהדר בכך – "תראו מי שיחק כאן". מבחינתה כל מי ששיחק אצלה או אימן אותה יכול לתלות את החולצה שלה מתחת לתקרה אצלו בבית.
ריאל זו קבוצה שבקורותיה נשזרים נשיאים וכוכבים, לא מאמנים. אין בהיסטוריה המפוארת שלה פרק אחד, עידן אחד, שמזוהה עם מאמן. שלושה מאמנים שונים אימנו את ריאל הגדולה שהתחילה את הכל בשנות ה-50 עם זכייה בחמישה גביעי אירופה לאלופות ברציפות – חוסה ויאלונגה, לואיס קרניליה ומיגל מוניוס – אף אחד מהם לא חתום עליה. הנשיא, סנטיאגו ברנבאו, חתום ודי סטפנו ופושקאש – הכוכבים.
הברנבאו. אצטדיון עם עוצמה שאין לאחרים (gettyimages)
מיגל מוניוס אימן שם בין השנים 1974-1960 ברציפות, הביא שתי אליפויות אירופה ותשע אליפויות; שני גביעי המלך וגביע בין-יבשתי. זה רקורד שהיה נותן לו מעמד של מייסד בכל מועדון. לא בריאל מדריד. בריאל מדריד הוא רק עבר, שהה קצת יותר זמן מאחרים והתפוגג.
ברצלונה מתעכבת ועוצרת לרגע על לואיס אראגונס, הלניו הררה, מיכלס, קרויף, פפ; יובה על ליפי, טרפאטוני, קאפלו, קונטה; מילאן על בלה גוטמן, פוצו, סאקי, אנצ'לוטי; באיירן על לאטק, בקנבאואר, היצפלד, היינקס; יונייטד על באזבי ופרגוסון; ארסנל על הרברט צ'פמן, ברטי מיי, דון האו, ג'ורג' גרהאם, ונגר; ליברפול, לגביה אין צורך לפרט, ליברפול יכולה לפזר את אפרם של המנג'רים שלה באנפילד.
זידאן ואנצ'לוטי. עוד מאמן שעבר בברנבאו מבלי להותיר חותם (AFP)
מוסדות הכדורגל הגדולים הקצו לכל אלה פרקים בהיסטוריה שלהם. כל אחד מהם היה יכול לאמן את ריאל בשנותיו, אבל אף אחד לא היה זוכה שם למעמד שבו הוא זכה במועדון שמוקיר את הסמכות המקצועית. בריאל המאמן הוא הממונה על משאבי אנוש.
ריאל אף פעם לא חסכה בעמדה הזו, היא העסיקה במשך השנים את כל הגדולים: אנצלוטי, קאפלו, היינקס, מוריניו, בינהאקר, הידינק. הם עברו שם כמו מיגל מוניוס, אנריקה פרננדס, רדומיר אנטיץ , דל בוסקה, לושמבורגו, פלגריני, קיירוש, קמאצ'ו ושוסטר עברו שם. מרביתם פשוט נפלטו, כמה מהם פוטרו בלי להבין למה, בלי שאף אחד יבין למה. ריאל לא מתרגשת מפיטוריו של פקיד, הממונה על משאבי אנוש זה פקיד.
זידאן ורונאלדו. כל הגדולים עברו כאן (AFP)
עכשיו, בין צמד המשחקים בשמינית גמר הצ'מפיונס נגד פ.ס.ז', (במשחק הראשון ניצחה השבוע ריאל 1:3), מדובר על כך שמעמדו של זינאדין זידאן מתנדנד. שגורלו תלוי בתוצאות שיושגו, כי את האליפות הוא כבר איבד, וזידאן כמו כל אחד תלוי במכסות שהוא מספק. אז נוכח ההיסטוריה שלה זה טבעי, ריאל אכן יכולה לפטר מאמן שהביא לה צ'מפיונס, אבל זה זידאן, ולא צ'מפיונס הוא הביא לה אלא שניים רצופים, ואת הלה-ליגה ואת הסופר-קאפ הספרדי והאירופי, וכל זה בשנתיים ועוד לא אמרנו כלום על מי שהוא היה ואיך ריאל בנתה אותו לתפקיד הזה.
במקרה של זידאן זה היה נראה שריאל סוטה מדרכה ביחס למי שמאמן אותה והיא בונה כאן סמכות מקצועית כחלק מהאסטרטגיה של המועדון. אולי בפעם הראשונה בתולדותיה. מרקו מטראצי העלה השבוע מיצג כלשהו שהתייחס לפרובוקציה שחולל ושגרמה להרחקתו של זידאן מגמר המונדיאל ב-2006. זו תקרית שבעיני רבים מונעת מזידאן את ההכרה כאחד מגדולי המשחק. היא דבקה בו, פסלה אותו.
זידאן ופרס. זיהוי שמעורר אי נוחות (AFP)
זידאן לא היה אף פעם דמות ייצוגית, לא היה שגריר של המשחק, הוא לא היה פניו, המשחק לא ייעד אותו לשאת אותו על גבו ולהחדירו לכל פינה על פני כדור הארץ כפי שהוא ייעד את כוכביו הגדולים. הוא לא הטיפוס. פלאטיני כן. מה שקרה איתו באותו גמר יכול בהחלט להתרחש סביבו כשהוא על המגרש ובלהט המשחק. זידאן אף פעם לא שכח מיהו ובאותו רגע יצא ממנו מי שהוא. אף אחד לא יתלכלך עליו, גם לא בגמר המונדיאל, כי במקומות שמהם הוא מגיע לא עוברים על כך לסדר היום.
זידאן אף פעם לא היה פלה, בקנבאואר, קרויף, פלאטיני או בובי צ'רלטון. הוא כן היה דמות מופתית במובן של מימוש הפוטנציאל שלו, בהשקעה, בגישה שלו למשחק, ביכולות שהוציא מעצמו בזמן אמת. לא הליכותיו בנו את הכוכבות שלו, אם כי גם בהן לא נמצאו פגמים מעבר לתקרית האידיוטית ההיא שרק הוא והנבחרת שלו שילמו עליה את המחיר. זידאן היה רגע לפני זכייה שנייה במונדיאל כאשר בשני המקרים הוא הגורם הכמעט בלעדי לכך. מי היה יכול לערער עליו אז.
2003. טרזגה ודל פיירו רודפים אחרי זידאן (AFP)
הזיהוי שלו עם ריאל מעורר אי נוחות. הוא תמיד עורר אי נוחות. אם העוקבים שלו היו יכולים לסדר את העולם אחרת הם היו מזהים אותו עם אתלטיקו, אבל לאתלטיקו בתקופה ההיא היה את המעמד שלאספניול יש בברצלונה, אז זה לא התאפשר.
מאיזושהי סיבה הבחירה שלו בריאל כמועדון שאיתו הוא מזוהה נתפסת סטייה מהתהליך הנכון של הדברים. זיזו היה מופת לצווארון כחול. הבחירה שלו בריאל הייתה מתריסה. הרי זיזו נועד לשאת על גבו נוטף הזיעה את התעשייה לתארים הגדולים, לא את האצולה. בעולם של דמויים כל ההילה שלו נבנתה על צבע הצווארון, זו הייתה ההגדרה שלו, כוכבים היו כמה וכמה, אף אחד מהם לא הוגדר צווארון כחול וניגש למשחק כמו שצווארון כחול ניגש אליו. זידאן היה האנטי כוכב הכי גדול שהמשחק הזה ייצר.
ריאל זה מועדון שמחשיב גלאם. על דל בוסקה נאמר פעם שהוא סולק רק משום שלא היה ייצוגי דיו. התכוונו לכך שהוא נראה קצת בלוי. אז הם החליפו אותו בקיירוש שהיה ייצוגי ושרד שם איזה חצי עונה .אני רואה אותו עכשיו על הקווים. זידאן דוגמן, עם החליפה, עם הפדחת המעוצבת, טיפת זיעה לא נוטפת ממנו. זידאן נטמע בריאל, הוא נראה כמו ולדאנו. גם ולדאנו נטמע, מה ולדאנו עושה היום?
דל בוסקה. לא היה מספיק ייצוגי עבור ריאל (gettyimage)
מה דעתך על הכתבה?