אלן מסודי מלווה את אליפות אפריקה לצדו של אייל לחמן באולפן "ערוץ הספורט". לחמן הביא אותו לסכנין כשאימן שם. מסודי הוא קונגולזי ששיחק מחוץ לארצו החל מ–1997. לפני סכנין שיחק שבע עונות בליגות הצרפתית, השווייצרית והאוסטרית. בארץ הוא שיחק עשר עונות: בסכנין, נתניה, מכבי חיפה, מ.ס. אשדוד, מכבי ת"א, מכבי הרצליה, רמת השרון ואחי נצרת. בין לבין שיחק גם בסעודיה ובסין. יש לו 12 הופעות בנבחרת קונגו. מסודי ראה עולם, הוא לא פרץ אבל ייזכר במקומות שבהם שיחק בגלל היכולות האישיות שהביא לידי ביטוי. בכל מקום, בכל קבוצה. תמיד נעים להיזכר בו.
מסודי רומנטיקן, הוא יושב ומקונן, הכדורגל שהוא רואה באליפות אפריקה גורם לו עוגמת נפש, הוא לא רואה דריבל, הכל צפוף, אין שטחים, אין מקום להתבטא, אין מקום לזוז. קונגו חסרה לו, קונגו שלו. תמיד אמרו: "קונגו הכי מוכשרת, קונגו שאוהבת את הכדור, שמלטפת אותו, שיונקת מהכדורגל הלטיני". פעם, בשנות ה–90, הניגרים הציעו לאפריקה את הכדורגל הזה – יאקיני, קאנו, אוקוצ'ה, פינידי – אבל אפריקה בסופו של דבר בחרה בכדורגל אחר, כדורגל של קשרים אחוריים, שחקני מרכז שדה. אפריקה חתומה על התפקיד הזה, כך גם צריך להתייחס לאליפות אפריקה – מנקודת מבטו של הקשר האחורי, לא של הפנטזיסט.
יש לאפריקה פנטזיסטים, כובשים, כישרונות התקפיים, אינדיבידואלים מבריקים, אבל אלה באים רק לצדם של הקשרים האחוריים. הקשרים האחוריים הם המהות, הם מכתיבים את צורת המשחק ואת הגישה. זה תקף לא רק בנבחרות. הליגות המקומיות מוצפות בילדים, לפעמים בני 15–16, שמשחקים בדיוק את הכדורגל הזה: צפוף, חונק, אין דבר כזה לקחת כדור וללכת איתו. זו הסיבה לכך שהכדורגל הזה שולט גם ברוב המשחקים באליפות אפריקה. זה מתגלה ככדורגל אפריקאי מסורתי.
אפריקה בחרה בכדורגל אחר. סאדיו מאנה (AFP)
הכדורגל מתפרס על כל השנה. הוא איבד את העונתיות, אין יום אחד של מנוחה ממנו, אין זמן להתגעגע אליו. העונה האירופית רק הסתיימה וכבר היא נפתחת. אליפות אפריקה מתקיימת במקביל לקופה אמריקה, כשברקע היורו לנבחרות צעירות. הכדורגל האירופי מחשיב מאוד את האירוע הזה. בנסיבות האלה נדרש גירוי חזק במיוחד כדי להישאב לקופה או לאליפות אפריקה. על פניו, משחק בשתי המסגרות האלה לא מסקרן יותר מרבע גמר נשים בין רוסיה לצ'כיה על הדשא באיסטבורן.
אליפות אפריקה היא אירוע הכדורגל היחיד שבו סיפורי הרקע יותר מעניינים מהמשחק עצמו. הסיפורים מרתקים. בניכוי הסיפורים המלווים והשיווק האגרסיבי של הערוצים המשדרים קשה להישאב אליה. אליפות אפריקה מוצפת בכישרונות, אבל הם לא מכתיבים לנבחרות את הכדורגל שלהם. הנבחרות מכתיבות, כופות על הכוכבים את הכדורגל שלהן. הכדורגל האפריקאי כלוא, מדוכא, זה הכדורגל שמסודי רואה ועליו הוא מקונן. הנבחרות האפריקאיות באופן מסורתי פחות טובות מסך הכישרונות שעומדים לרשותן. עוד לא ראיתי באליפות הזאת נבחרת אחת שנראית כמו נבחרת גדולה. לא זכורה לי לאורך השנים אלופה אפריקאית אחת גדולה.
אפריקה מוציאה מתוכה כישרונות בכל תפקיד, אבל במדי נבחרותיהם הכוכבים האפריקאים דועכים. פה ושם הם מבליחים אבל לא מרימים את הנבחרות. אלה לא תמיד עושות בהם שימוש, לא פעם משאירות אותם על הספסל, לא תמיד הנבחרות זקוקות לכוכבים שלהם, לקשרים האחוריים הן תמיד נדרשות.
הנבחרות האירופיות למדו להוציא מכישרונותיהן את היכולות הייחודיות שלהם, לרתום אותם למסגרת או לבנות את המסגרת סביבם. זאת הייתה מגמה שבלטה ביורו 2016. אירופה הציגה בכל הדרגים נבחרות שפגשו את הפוטנציאל שלהן והשיבו לכדורגל הנבחרות את כבודו. נבחרות הפכו לקבוצות שסך כל היכולות באות בהן לידי ביטוי. המגמה נמשכה במונדיאל. לאירופיות הצטרפו גם איראן, יפן וקוריאה הדרומית.
אפריקה יוצגה במונדיאל האחרון על ידי חמש מבין הנבחרות הגדולות שלה – מצרים, מרוקו, ניגריה תוניסיה וסנגל – אף אחת לא עברה את שלב הבתים. שתי דרום אמריקאיות הגיעו לרבע, אף אחת לא עלתה לחצי. כל הארבע שעלו לחצי היו קבוצות אירופיות.
מוחמד סלאח (Gettyimages)
אפריקה מצמיחה כישרונות אבל לא מוחות כדורגל. היא לא הוציאה מתוכה לאורך השנים סמכות כדורגל אחת שהתוותה דרך לכדורגל האפריקאי בכללותו, או למדינות ספציפיות; דמות שזכתה להכרה בינלאומית בכך שפרצה דרך ויצרה אסכולה; לאפריקה אין את פפ, גם את רוטנשטיינר אין לה. הכוכבים האפריקאים הגדולים מטביעים חותם בליגות האירופיות, חוזרים לארצם ונטמעים בכדורגל המקומי. אפריקה מפקידה את אימון הנבחרות שלה בידי מאמנים אירופים שהקריירות שלהם הסיטו אותם מהמסלול המרכזי. היא כמהה לאסטרטגים וכלואה בידיים של טקטיקנים.
הקופה אמריקה מספר כבר די הרבה שנים את אותו סיפור ומציג את אותם יחסי כוחות. בשנים האחרונות הוא מתקיים לעתים תכופות. התכיפות נובעת מסיבות פוליטיות, כלומר הוא נגוע בשחיתות. קטאר משחקת בקופה אמריקה. מה קטאר עושה בקופה אמריקה? היא מביאה כסף. אבל קטאר תקועה עם המונדיאל שיתקיים על אדמתה, אז בשביל שקטאר תשתתף, צריך להזיז את הקופה. מזיזים את הקופה כך שיסתדר לקטאר. יפן משתתפת בקופה אמריקה. היא שולחת את הנבחרת הצעירה שלה לאירוע. פעם הקופה היה אירוע שהתקנת את עצמך לקראתו במשך כמה שנים. הוא הולך ומקבל חשיבות של גביע הטוטו לנבחרות דרום אמריקאיות ואורחותיהן.
בקופה אמריקה נבחרת יכולה לעלות לחצי הגמר בלי לנצח באף משחק, בלי לתת אף גול, ולהפסיד בחצי הגמר בפנדלים. פנדלים זו דרך מאוד מקובלת לסיים משחקים בקופה אמריקה. במפעל הזה יכולה לעלות לרבע הגמר נבחרת שניצחה פעם אחת ב–21 המשחקים האחרונים שלה.
באליפות אפריקה היציעים ריקים. אפריקה מסיבות כלכליות לא יכולה להרשות לעצמה תיירות כדורגל, אבל המראה מדכא. בקופה אמריקה היציעים חצי ריקים. למונדיאל הנשים היו יותר צופים מאשר לקופה אמריקה. זה לא מפתיע. כשברקע היורו לנבחרות צעירות, הקופה ואליפות אפריקה מספקים חוויית מסע לסדנאות היזע של תעשיית הכדורגל. ובהשוואה ליורו הצעירות, הם נדמים לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על המשחק הפופולרי כפי שהוא מבוצע בתרבויות אלטרנטיביות.
מה דעתך על הכתבה?