היו מקרים שכבר חשבנו שהוא ממריא בחזרה, היו גם ימים בהם הקבוצה שלו נראתה כמו הקבוצה שהוא עצמו רצה לראות, אבל השורה התחתונה מספרת על כישלון.
בדצמבר היינו כאן עם אותה אג'נדה ושאלנו שאלות. פפ גווארדיולה היה אז אחרי הפסד לצ'לסי, שעברה אותו בטבלה, אבל היה עדיין קרוב לפסגה, המתין לשמינית גמר האלופות והיה רגע לפני תחילת הקמפיין בגביע. התקווה עדיין הייתה אמיתית והגיעה לשיא אחרי המהפך מול מונאקו ב-3:5 הביתי וגם בליגה הייתה תחושה שפפ עדיין לא ויתר ושמנצ'סטר סיטי עדיין במרדף.
אבל אז הגיעו מרץ-אפריל ובחודשיים האלה הובהרו סופית ממדי הכישלון. את הזבנג האחרון חטפה סיטי ביום ראשון, כשעזרה לארסנל להפוך עונה אומללה לעונה פוטנציאלית לתואר. אפילו ונגר הצליח לגבור טקטית על גווארדיולה, שעדיין נאבק אומנם על המקום בטופ-4, אך יסיים עונה רעה עם כמה שיאים שליליים.
שיאים שליליים בעונת הבכורה בסיטי (Gettyimages)
מעל הכל, פפ יסיים לראשונה עונה בלי תואר. גם הדרך וטביעת האצבע המפורסמת לא ממש באו לידי ביטוי. הקבוצה תחתיו נראתה העונה פחות או יותר כמו זו של פלגריני: ללא הגנה וללא מנהיג. פפ לא הצליח לשלוט במשחקים, והוא גם הודה בכך. הכדורגל האנגלי הוא לא מהסוג שאפשר לשלוט בכדור באופן מוחלט. וכשהכדור לא ברשותך, קשה לייצר את מה שפפ הכי אוהב.
העתיד ברור מבחינת הקטאלוני: לעשות "מוריניו" – כלומר לקנות, והרבה. המהפכה כבר החלה בינואר עם הצטרפותו של גבריאל ז'סוס ותמשיך בקיץ עם הגעתם של צעירים נוספים. פפ רוצה לבנות מהיסוד, ולכן בכלל לא בטוח שהעונה הבאה תהיה עונת תארים. בכל מקרה, מבין כל מאכזבי העונה בפרמיירליג – קלופ, מוריניו, ונגר וגווארדיולה – האחרון הוא זה שבסוף העונה יישפט לחומרה יותר מכולם. ובצדק, כי גאונותו הייתה מושתתת על מסי, צ'אבי ואינייסטה, ובהמשך על השליטה האבסולוטית של באיירן בגרמניה. הביקור הראשון שלו במקום שבו אף אחת לא חסינה הוא ביקור שנצרב לו עמוק בבטן.
הנחמה הגדולה של פפ הגיעה מגרמניה. דורטמונד הדיחה את באיירן מינכן בחצי הגמר והבאוורים יסיימו עונה רק עם תואר אליפות סטנדרטי. נכון, עידן קרלו אנצ'לוטי במינכן היה יכול ללכת לכיוונים אחרים אלמלא בעיות שיפוט, אבל אלו העובדות וההיסטוריה תשפוט את אנצ'לוטי כך: תומאס מולר הפך מסקורר לטבח; באיירן הפכה מקבוצה מניעה כדור לקבוצה עם משחק שבלוני; ורק לבנדובסקי, תודה לאל, נשאר לבנדובסקי.
הרבה קולות בגרמניה קוראים לקרל היינץ רומניגה ולאולי הנס לחפש מישהו אחר, אבל השניים לא יעשו זאת, בטח לא אחרי עונה ראשונה שהסתיימה בכל זאת עם אליפות. ובכל זאת, אנצ'לוטי ממותג החל מהשבוע האחרון כאישיות תחת מבחן. העונה הבאה תהיה כזו, ואם לא תירשם הצלחה באירופה ושינוי בגישה למשחק (אי שילוב הצעירים מתסכל בעיקר את היו"ר רומניגה), זו גם תהיה עונת הפרידה של האיטלקי. אנצ'לוטי לקח אליפות העונה, אבל לדעת כולם זה המובן מאליו – בטח כשדורטמונד לא הייתה ממש בסביבה והיריבה המרכזית הייתה סינדרלה חביבה בשם לייפציג.
אז לא לעולם חוסן, ואל הקיץ הזה ייצאו שני אייקונים עולמיים עם המון מחשבות על שדה לא מוכר וקצת אכזרי שבו הם מתנהלים. הם נכשלו, אבל החוכמה והסגולה שיש למאמנים מהסוג הזה היא לקום ולהוכיח שהם עדיין אותם אייקונים ומסוגלים לחזור אל ימי הזוהר והתהילה. בינתיים אנצ'לוטי יכול לזכות כבר בסוף השבוע הזה במובן מאליו, בעוד פפ ימשיך להיאבק עד הרגע האחרון כדי לא לסיים את העונה בהשפלה מוחלטת – מחוץ לליגת האלופות.
מה דעתך על הכתבה?