"גונסאלו היגוואין יהיה מטומטם אם לא יזכה בכדור הזהב". כך אמר מאוריציו סארי כאשר התחיל לעבוד עם החלוץ הארגנטיני בנאפולי. התוצאה היתה מופלאה. המאמן ניהל שיחות אישיות ארוכות עם הסקורר, נתן לו עצות טקטיות מועילות, אבל בעיקר שידרג את ביטחונו העצמי והעלה את המוטיבציה שלו. היגוואין השיב עם עונת שיא של 36 שערים בליגה האיטלקית – דבר שלא נראה בארץ המגף מעולם. לא מפתיע שהוא מאושר כל כך להתאחד כיום עם סארי, אחרי החודשים הבעייתיים במילאן. פיפיטה רץ לסטמפורד ברידג' עם עיניים בורקות, מייחל לשיתוף הפעולה המחודש עם המנטור הנערץ. יש לו רק בעיה אחת – הוא ימצא חדר הלבשה במצב רוח אחר לגמרי.
אחרי ההפסד 2:0 לארסנל בשבת יצא סארי בהצהרה חריגה. "קשה מאוד לגרום למוטיבציה אצל השחקנים", טען האיטלקי. בהמשך, הוא חזר והדגיש כי אינו רואה סכנה בדבריו, אך לא לחינם הוא נדרש לכך. כי יש סכנה ממשית. בחירת המילים הזו עלולה כמעט בוודאות לגרום לאפקט ההפוך. היא מדרדרת את היחסים בין המנג'ר לחניכיו, יוצרת תסכול, מעבירה מסר כי הבוס מנסה להעביר את האחריות לכישלונות ובאופן כללי משדרת ייאוש וחוסר אונים.
יש שחקנים שזקוקים לביקורת פומבית מצד המאמן על מנת לחזור למסלול הנכון. צריך למצוא את הגישה הנכונה לכל אחד. יש דרכים מגוונות להביע את הביקורת הזו. אפשר לטעון: "לא היינו מרוכזים היום". אפשר לומר: "אנחנו לא מצליחים למצות את הפוטנציאל בתקופה האחרונה". חשוב להקפיד על ניסוח שידגיש שני דברים מרכזיים. ראשית, כולם שותפים למשימה אחת. שנית, הבעיות זמניות ופתירות. סארי התעלם מהעיקרון הזה. הוא הפיל את כל התיק על השחקנים, וקבע כי הסוגיה תמידית וקבועה. יש לו שחקנים קשים, והוא לא מצליח להחדיר בהם מוטיבציה.
אנגולו קאנטה הבלתי נגמר. נחשב לשחקן קשה? (Gettyimages)
אך אם זה המצב, טבעי לשאול – מדוע לעזאזל הוא עובד בצ'לסי? כי הרי התפקיד החשוב ביותר של כל מאמן הוא להחדיר מוטיבציה בשחקניו. זו המשימה המרכזית, אשר בלעדיה הקבוצה לא מסוגלת לתפקד. אם המאמן לא מצליח ליצור קשר חיובי עם השחקנים וסבור כי אינם מתאימים, יש רק שתי אופציות – להחליף את השחקנים או להחליף את המאמן. ואולי אנחנו בחלון ההעברות בינואר, אבל אי אפשר להחליף את כל הסגל. את האיש על הקווים אפשר להעיף בכל רגע נתון, ורומן אברמוביץ' דווקא מתמחה בזה. הוא פיטר מאמנים עם רזומה מרשים הרבה יותר מסארי בעיתויים מפתיעים הרבה יותר.
ואם כבר חושבים על זה לעומק, במי כל כך קשה להחדיר את המוטיבציה המדוברת? באנגולו קאנטה שרץ ללא הפסקה תמיד? בססאר אספיליקואטה שהוכיח את עצמו כחייל נאמן ויציב במשך כל הקריירה? בז'ורז'יניו שנרכש על ידי צ'לסי לבקשתו המפורשת של סארי ונחשב ליד ימינו על המגרש ובחדר ההלבשה? באדן הזאר שתרם 10 שערים ו-10 בישולים בליגה ועושה את המקסימום בעמדה לא אידיאלית כחלוץ מרכזי – ועוד אחרי שבקושי קיבל חופשה אחרי המונדיאל? בוויליאן שידוע כמופת למקצוענות? בדויד לואיז שהפך לבאנקר בהרכב דווקא אצל סארי?
ידוע כמופת למקצוענות, אבל סארי כנראה חושב אחרת. וויליאן (Gettyimages)
מה כל השחקנים האלה יכולים לחשוב כאשר המאמן זורק אותם אל מתחת לגלגלי האוטובוס אחרי הפסד מתסכל? רק לפני חודש הם ניצחו את מנצ'סטר סיטי במשחק שהתאפיין בעיקר בנחישות ובהקרבה, ולפתע קשה מאוד להחדיר בהם מוטיבציה? האם רצונם להיאבק על הדשא למען מאמן חדש שטרם למד את הליגה יעלה או יירד כתוצאה מהאמירה? האם לא כדאי היה לנהל עם כל אחד מהם שיחות נוקבות בארבע עיניים, אם סארי אינו שבע רצון מהיבטים כלשהם?
ז'וזה מוריניו למד על בשרו בשנים האחרונות כי לא משתלם להשתלח בחניכיו. הקדנציה השנייה שלו בצ'לסי הסתיימה בטונים צורמים מאוד, והוא הותיר אחריו אדמה חרוכה. התנהלותו של סארי בימים האחרונים מזכירה מאוד את המיוחד לשעבר. הוא לא עוצר באדום, ובמסיבת העיתונאים האחרונה תקף ישירות את הזאר. "הוא שחקן נהדר, אבל מתבטא על המגרש לבד. הוא אינו מנהיג. לדעתי, הוא צריך לעשות יותר, כי הפוטנציאל גבוה יותר מהיכולת הנוכחית. הוא צריך לכבד את עצמו ולהשתדל יותר". האם זה נכון? אולי. הזאר באמת לא תמיד גילה כושר מנהיגות. האם כדאי לדבר על כך בתקשורת במצב הנוכחי, כאשר הוא השחקן המצטיין של הקבוצה בכל מקרה? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
עשרה שערים ועשרה בישולים, אבל ספג ביקורת נוקבת (Gettyimages)
קל מאוד להפנות את האש לעברו של סארי עצמו. אין ספק שהוא מאמן מצוין – אבל רק עבור שחקנים מסוימים שמתאימים לשיטה המסוימת שלו. הסגנון של נאפולי בתקופתו היה מהנה מאוד לצפייה ולעתים השיג תוצאות אדירות, אך הוא סמך על הרכב קבוע ועל מערך טקטי אחד בלבד. גמישות אינה הצד החזק שלו, בלשון המעטה. כולם צריכים להסתדר לפי השקפת עולמו, ולא להיפך. בגיל 60, כשעובד לראשונה במדינה זרה, זו לא בהכרח התכונה האידיאלית.
אפשר לשאול מדוע הזאר מתופקד בעמדה פרובלמטית, אפשר לשאול למה אוליבייה ז'ירו לא משותף יותר למרות שהוא מוציא את המיטב מהזאר, אפשר גם לתהות מדוע הבלם הדני הצעיר אנדראס כריסטנסן, שעשה התקדמות מזהירה בהדרכתו של אנטוניו קונטה, לא מקבל דקות משחק כלל והגיע לרמת תסכול כה גבוהה שהלך לשירותים במהלך המשחק מול ארסנל ולא חזר לספסל. אפשר לשאול מדוע הקבוצה משחקת בעיקר לרוחב ומתקשה ליצור מצבי הבקעה. זו לא בעיה של מוטיבציה. זו בעיה של מאמן.
היגוואין ירגיש נוח בסטמפורד ברידג', אבל רוב השחקנים לא חשים כך כעת, וחובת ההוכחה מונחת הישר על כתפיו של סארי. הוא חייב להוכיח כאן ועכשיו שאמירותיו החריפות מצדיקות את עצמן. המבחן הגדול יהיה כבר הערב, במשחק הגומלין בחצי גמר גביע הליגה מול היריבה המושבעת טוטנהאם (21:45, ישיר בספורט1). התרנגולים ניצחו 0:1 בוומבלי במשחק הראשון, אבל הם מגיעים עם הרכב חסר מאוד, ללא הארי קיין ודלה עלי הפצועים וללא סון האונג מין שמככב באליפות אסיה. אם הכחולים ימעדו וידחו, סימני השאלה ירחפו לא מעל ראשיהם של השחקנים. האשם המרכזי יהיה המנג'ר.
גמישות אינה הצד החזק שלו, ואברמוביץ' ידוע כמומחה בפיטורים (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?