אריאל הרוש, בוריס קליימן, גיא חיימוב, דור אלו, רמי גרשון, קני סייף, ניר ביטון, מאור בוזגלו, תומר חמד, שרן ייני, אליניב ברדה, מאור מליקסון, גילי ורמוט, מהראן ראדי, אפילו גל אלברמן. תראו כמה שחקנים טובים – מה טובים, חלקם מצוינים! – לא נכללים בסגל הנבחרת למשחק הרשמי הקרוב ב-11 ביוני מול אלבניה.
לא נכללים הוא ביטוי רחב. חלק פצועים, חלק אפילו עברו ניתוחים, חלק רק הודיעו על פציעה, חלק הסתכסכו עם המאמן, חלק פתחו פה, חלק אפילו פרשו בלי כוונה לחזור. וחלק לא נכללו, כי לא נכללו. אני לא זוכר, אפילו לא בתקופת ש.ג, כמות כל כך גדולה של שחקנים ראויים שנמצאים מחוץ לסגל הנבחרת. בסגל אגב נמצאים יוסי בניון, שהוא מעבר לשיא, או מנור סולומון שטרם הבשיל, ויכולנו למצוא מקבילים שלהם שנשארו בחוץ. זה מוסיף עוד קורטוב של תמיהה: מה קורה פה?
אין לי כל ספק שאלישע לוי פועל בדרך הכי ישרה שיש. אין גם כל ספק, והוא אינו מסתיר זאת, שהוא בהחלט דורש דרך ארץ מהנמצאים בסגל. ולראיה מספר המקרים שבהם לוי הותיר בחוץ שחקנים שלא הלכו בתלם, מבחינתו. רוב המאמנים היו נוהגים כמותו. עד היום אני זוכר איך אורי מלמיליאן שאיחר לאימון נשאר בחוץ יחד עם זאהי ארמלי ואבי כהן ז"ל, שלא ראו עין בעין עם המאמן יצחק שניאור, והנבחרת ניצחה בפעם היחידה משלושה ניסיונות את הבית האוקיאני. בלעדיהם.
קני סייף. הוא באמת פצוע, או שסתם סירב לאלישע? (gettyimages)
הבעיה היא לא הפרסונות. הבעיה היא שיש כאן קו שבר בולט. הוא לא בהכרח מכיל או מקיף את כל השחקנים, אבל כמה מהם יכולים להיכלל בחבילת השחקנים שאינם רואים עוד בנבחרת אינטרס אישי, אלא חובה חברתית. מעטים מהם רואים בנבחרת משימה לאומית, או אפילו פסבדו שירות מילואים. הנבחרת היא צורך, או הכרח, או עול – מחק את המיותר: היא צורך לחלק מהשחקנים שלא נמצאים במסגרת אירופית – בקבוצה או במפעל – והם עדיין נצרכים לנבחרת כדי להיחשף; היא הכרח כי בחברה הישראלית השתמטות מהנבחרת נחשבת עדיין לבגידה; והיא עול, כי אם זה לא היה נחשב לבגידה, מי יודע כמה עוד שחקנים היו נושרים.
יוסי בניון. זימון מחודש לסגל (אודי ציטיאט)
בחודש יוני נהוג לנוח מכדורגל, בפרט שחקני קבוצות שמשחקים משחק אחרון ב-25 במאי ואולי משחק ראשון באירופה ב-29 ביוני. וזה אחרי כ-60 משחקים בעונה. כדורגלן הצמרת הישראלי נדרש ליותר משחקי מוקדמות שמתווספים לעומס של משחקי ליגה, גביע המדינה וגביע הטוטו, והוא מתאמן לרוב בתנאים נחותים – פרסונלית וסביבתית – מכדורגלן בליגה מקבילה ברמתה באירופה.
נבחרת ישראל היא לא מה שהייתה פעם. מעמדה שחוק, נחיצותה לא ברורה לשחקן הישראלי, סיכוייה נחותים – בוודאי בקמפיין הנוכחי – והתגמול בה הוא אפסי. לפני 50 ו-60 שנה, שחקן נבחרת היה נהנה מתנאים טובים יותר מאשר בקבוצות, ביי פאר. היום, לא רק שהתהפכו היוצרות, אלא שגם הפער עצום.
תומר חמד. דיבר והושעה (gettyimages)
מול הברדק הזה – אין מילה אחרת – צריך אלישע לוי לעמוד, ואני ממש לא מקנא בו. לא קל להיות מאמן נבחרת, למרות שמדובר בעבודה אמיתית של אחת לכמה חודשים. בעבודה היומיומית, אלישע לוי צריך לשמור על המסגרת מול קבוצות אינטרסנטיות, מול גלי ביקורת ומול השחקן הישראלי הציני והמורכב. ועם כל זה, נבחרת ישראל חייבת לא להפסיד לאלבניה ב-11 ביוני. לא רק כדי לשמור על המקום השלישי החשוב להגרלות הבאות, אלא כי חלק מהתקדמות של נבחרת היא ביכולתה לסיים לפחות מקום אחד גבוה יותר מזה שהוגרלה ממנו. האמת? אני ממש לא בטוח שנצליח במשימה.
מה דעתך על הכתבה?