כמה התקשו האדומים עתירי התקציב ובעלי הסגל הבלתי נגמר לנער מעליהם את החבורה העיקשת של אריק אלפסי שהייתה קרובה כל כך להישג ענק, אך נשארה רק עם המחמאות. אמש (חמישי) נותרו הסגולים בעלי הסגל הקצר יחסית באפיסת כוחות בדקות ההכרעה, אך ההפסד בסדרה, כולל יתרון שני המשחקים אותו שמטה, לא מוריד דבר מיכולתה להתגבר על חיסורים ומשברים בעזרת משחק חכם וקבוצתי, ומהרושם החיובי שהותירה עונה שנייה ברציפות.
ונעבור לכמה שאלות למנצחים. איזו הפועל ירושלים נקבל בפיינל פור בשבוע הבא? האם את זו המשחקת בקצב איטי להחריד, מציגה משחק התקפה שבלוני ולא יעיל ומתבססת על הברקות אישיות? או אולי את זו שמנצלת את היכולות האדירות של שחקניה, שוטפת את המגרש ומשחקת באפן משוחרר? במילים אחרות – האם תהיה זו הקבוצה של קרטיס ג'רלס או של ג'רום דייסון? האחרון הוכיח שוב עד כמה יכולות המגרש הפתוח הנפלאות שלו קריטיות עבור קבוצתו שפשוט מתקשה לייצר נקודות במשחק העומד, ועד כמה הייתה זו טעות לייבש אותו לאורך חלקים גדולים של העונה (ובשני המשחקים הראשונים בסדרה מול נהריה).
ג'רלס לעומתו דיכא בפעם המי יודע כמה העונה את חבריו בכדררת הבלתי נגמרת שלו, ובערב שבו גם השלשות שלו לא נכנסות הפך לנזק אמיתי עבור קבוצתו. לירושלים יש את הכלים לייצר משחק ריצה מצוין, עם הגארדים המוכשרים שלה ומוביל כדור בעמדה 4 בדמותו של ליאור אליהו, כשדייסון הסופר אתלטי מסיים חלק ניכר מההתקפות. השאלה היא האם סימונה פיאניג'יאני יחליט לשחרר קצת את הרסן ולהורות לשחקניו לרוץ, או שימשיך לדרוש מהם להאט את הקצב ולהגיע לזריקות בסיום שעון ה-24.
מכיוון שלירושלים יש מעט מאד זמן להתכונן לפיינל פור, ומאמנה לא הוכיח את עצמו עד כה כמהפכן גדול, סביר להניח שנקבל ממנה בשבוע הבא בהיכל תצוגות דומות לאלו בהן חזינו לאורך העונה כולה, מה שיכול לעזור ליריבתה (אליה נגיע מיד) להישאר בתמונת המשחק ואולי אפילו להפתיע.
מכבי ראשון לציון תגיע למעמד חצי הגמר מלאת ביטחון לאחר הניצחון הגדול במשחק החמישי באילת, עם זיכרונות טובים מהמעמד בעונה שעברה, עם סגל ישראלי רחב ומנוסה, אך עם זרים לא מספיק איכותיים. אשתקד הדהימו הכתומים את מכבי ת"א בחצי הגמר ואת ירושלים בגמר עם שמות כמו מונרו, רייט וליונס, שחקנים עדיפים בהרבה על החבורה הבינונית הנוכחית.
מי שצריכים לעשות את ההבדל עבור הקבוצה של שמוליק ברנר הם הישראלים שקלעו 41 נקודות שלשום מול אילת, ובעיקר שניים מהם הניחנים בקילר אינסטינקט יוצא דופן. הראשון הוא שון דוסון, שאומנם הציג יכולת בינונית ומטה העונה ושלשום מול אילת יובש לחלוטין בדקות הסיום, אך כבר הראה בעבר, ובעיקר בגמר אשתקד, עד כמה הוא שחקן היודע להתעלות במעמדים גדולים. השני הוא עודד ברנדווין, שיכולתו המצוינת בדקות ההכרעה באילת מצטרפת למשחקים רבים אחרים שהכריע במו ידיו. עם שני שחקנים כאלה ברוסטר, ומול קבוצה שמשחקת לאט ומתקשה להרוג משחקים, עוד יכול להיות מעניין בהיכל ביום שני בערב.
והלוואי שהפיינל פור יהיה מעניין שלב רבע גמר הפלייאוף. שלוש סדרות אדירות (כולן מלבד מכבי-הרצליה), אולמות מפוצצים, מהפכים ואפילו רמת כדורסל טובה לעיתים, כל אלה נותנים תקווה שקברניטי המנהלת יגיעו הפעם להחלטה המתבקשת. הפיינל פור, שבהחלט היה צו השעה בזמנו מוצה עד תום, והגיע הזמן לעבור לסדרות גם בשלב חצי הגמר והגמר. מישהו למשל היה מתנגד לסדרה של הטוב מחמש בין מכבי ת"א לחיפה של ורגאס, ג'ון דיברתלומאו וחבריהם? ולסדרת גמר של אחת משתיהן מול ירושלים, שהייתה מביאה ליציעים עשרות אלפי צופים? אולי בעונה הבאה.
מה דעתך על הכתבה?