המהלך של העונה: ההחלטה להמר על דייסון שווה לירושלים אליפות

דייסון
דייסון | עדי אבישי

המפנה בסדרה מול נהריה שהזניק את הגארד לחמישייה הקפיץ את פיאניג'אני כל הדרך לצלחת. הכדורסל השבלוני נשכח בגלל התוצאות אבל האם אפשר להיות רגוע? וגם: מבט לא מעודד על עתיד הכדורסל הישראלי

(גודל טקסט)

בדיעבד מתברר כי נקודת המפנה החשובה ביותר בעונת 2016/7 מלאת התהפוכות הגיעה ערב משחק מספר שלוש בסדרת רבע הגמר בין הפועל ירושלים ועירוני נהריה. כשקבוצתו על סף הדחה סנסציונית החליט סימונה פיאניג'יאני לטרוף את הקלפים ולשחרר לחופשי את השחקן הלא כל כך ממושמע אבל כל כך מוכשר שלו, ג'רום דייסון.

הגארד שיובש בתחילת הסדרה ונדחק לספסל במרבית משחקי העונה הרגילה, הוקפץ לחמישייה וקיבל סופסוף את הקרדיט הראוי לו, כשמאמנו כמו קורא לעברו "TAKE ME HOME JEROME" – קח אותי ממצב הביש כל הדרך אל היעד, אל צלחת האליפות. וזה בדיוק מה שדייסון עשה מאז אותו ערב גורלי. הוא סחף את ירושלים לקאמבק הגדול מול היריבה העקשנית מהצפון, והשבוע פשוט התפוצץ עם משחק מצוין בחצי הגמר ותצוגה לפנתיאון בגמר אמש (30 נקודות, 6 ריבאונדים, חמישה אסיסטים).

האדומים ששיחקו לאורך מרבית העונה כדורסל איטי, שבלוני וקשה לצפייה קיבלו לפתע משב רוח מרענן בדמותו של הגארד האתלטי שאוהב כל כך לרוץ ויודע טוב יותר מכל שחקן אחר במחוזותינו להשיג נקודות במגרש הפתוח. המעבר של ירושלים להרכב שלושת הגארדים האמריקאים הפך את משימת עצירתה לקשה עד בלתי אפשרית. אפילו הבולדוגים החיפאיים שחנקו לחלוטין את התקפת מכבי ת"א לפני שלושה ימים לא הצליחו לבלום את קינזי, דייסון וג'רלס שהיו אחראים על 70 מתוך 78 הנקודות של קבוצתם בגמר.


אף אחד לא יזכור את הכדורסל המשעמם (ערן לוף)

השימוש באותו הרכב גארדים קטלני התאפשר כמובן בעיקר הודות למעברו המתוקשר של ריצ'ארד האוול לירושלים, עוד מהלך מכריע בעונה. הסנטר המצוברח היה רחוק משיאו בכל הקשור למשחק ההתקפה, אך כמה פעולות הגנתיות יעילות שלו סייעו לקבוצתו לברוח ברבע השלישי, וכאמור תרומתו העיקרית (כמו גם של ליאור אליהו למרות משחקו המזעזע) הייתה בעצם שהייתו על המגרש שאפשרה למאמן האיטלקי להעניק לשלושת האסים שלו 34 דקות משחק כל אחד. פיאניג'יאני ראוי לכל המחמאות על אותו שינוי מבורך מבחינת קבוצתו שביצע, בדיוק כפי שהיה ראוי לכל אותן ביקורות בנוגע לאיכות משחקה של קבוצתו לאורך מרבית שלבי העונה.

השורה התחתונה של העונה מוצלחת מאוד מבחינתו, לאחר שהוביל את קבוצתו לזכייה באליפות (וגם בגביע ווינר) ולחצי גמר היורוקאפ, וכרגע למי אכפת מהדרך. ייתכן מאוד שבעתיד ייזכר המאמן כגרסה האדומה לרודי דאמיקו, מאמן מכבי ת"א בעונת 1980/81, שמעטים מאוד זוכרים אילו ביקורות קטלניות קיבל ממנהליו ומהתקשורת במהלך אותה עונה היסטורית שנגמרה עם זכייה בכל תואר אפשרי. 

ואם כבר בהשוואות היסטוריות עסקינן, נראה שהפועל ירושלים של העונות האחרונות מתחילה להזכיר את מכבי ת"א של שנות ה-1990. באותו עשור לא מאוד מוצלח (באופן יחסי) מבחינתם לא הציגו הצהובים כדורסל גדול, איבדו גביעים רבים ואפילו אליפות אחת אבל שלטו לחלוטין בכדורסל הישראלי בזכות עומק הסגל, חולשת היריבות ורכישת טובי השחקנים ישראלים שלהן. בערב בו חוגגת הקבוצה של אורי אלון אליפות שנייה בשלוש שנים כשבמקביל נכשלת היריבה הצהובה בניסיונה להחזיר הביתה את המושיע לאחר עוד עונת בלהות, על עובדה אחת אין עוררין – הפועל ירושלים היא כרגע הקבוצה הבכירה בזירה המקומית.


ההתחמה שלו סיפקה את הסחורה, האוול (עדי אבישי)

עם כל החגיגיות של ערב סיום העונה, ישנן כמה עובדות  מדאיגות מהן אסור להתעלם. העובדה שאלופת ליגת העל היא קבוצה ששיחקה כדורסל התקפי רע
בכ-90 אחוזים ממשחקיה ורק החטאת ליי-אפ של סקוטי הופסון  סידרה לה ניצחון בסדרת רבע הגמר, ואילו סגניתה היא קבוצה שסיימה את העונה הרגילה במקום השמיני ובמאזן שלילי, מעידה על השוויוניות בליגה אבל גם על רמת הכדורסל הבינונית מינוס בה חזינו.

המתח היה בשיאו פחות בזכות השיפור באיכות משחקן של הקבוצות הבינוניות ויותר בזכות חולשתן של הגדולות. גם השחיקה המתמדת במעמדם של המאמנים אינה מבשרת טובות, אך מדאיג יותר מכל הוא מצבם של מרבית שחקני סגל נבחרת ישראל הניצבת בפני משימתה החשובה ביותר בעשורים האחרונים בקיץ הקרוב. אמש למשל קלעו כל שחקניה הישראלים של האלופה הטרייה, כולם שחקני נבחרת, שבע נקודות ביחד (שש מתוכן של ה"עולה החדש" האוול), כשהישראלים של חיפה קולעים 19 ו-14 מתוכן של המתאזרחים דיברתולומיאו ו-וורקמן.

אם נצרף לכך את העונה האיומה שעברה על הישראלים של מכבי ת"א, את העונה החלשה ורצופת הפציעות שידעו כספי ולימונד, ואת חוסר ניסיונם הבינלאומי של שחקני הדור הבא שדווקא נתנו עונה טובה יותר, נקבל כאב ראש רציני עבור המאמן הלאומי. מצבה של הליגה הישראלית נראה אם כן מעט טוב יותר (לפחות בכל הקשור לתחרותיות בה), מצבו של הכדורסל הישראלי עדיין לא. 


רודי דאמיקו האדום, פיאניג'אני (ערן לוף)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי