למרות שקיווינו שזה לא יגיע, קול אורלוגין צלצל בשלישי בחצות להפועל באר שבע. סינדרלה המקסימה, שהפיה הטובה אלונה הפיחה בה רוח חיים, אותה סינדרלה הגיעה לקצה הקסם.
לא הגיע להפועל ב"ש לשחק בליגת האלופות, וגם לא למאריבור. גם לא מגיע לקרבאח או לאפואל ניקוסיה. הם לא השאירו העונה חותם במוקדמות, אלא ניצלו ארבעה מחמשת הכרטיסים שמישל פלאטיני העניק בטובו למדינות הקטנות. עכשיו גם הסכר הזה עומד להיסגר, והחל מהעונה הבאה המשימה תהיה יותר קשה. גם לסינדרלה וגם לאחיותיה החורגות.
בוא נניח שיסמין הנדנוביץ' הקשיש לא היה עוצר את הנגיחה המצוינת של טוני וואקמה בזמן הפציעות. ב"ש הייתה מארחת שלוש קבוצות שגדולות ממנה בכמה מספרים (ליברפול, סביליה וספרטק מוסקבה), אולי מגרדת שער, אולי אפילו נקודה, לוקחת את הכסף ולא באמת מטפסת במעלה המדרגות. אפילו רוזנבורג, שהייתה דיירת קבועה בליגת האלופות, לא הצליחה להפוך למועדון פאר באירופה. יש דור של שחקנים, יש וייב סביב הקבוצה, יש רגע שבו כל מה שאתה עושה, נדמה לך שאתה תצליח בו. עד שמגיע הפיכחון ואז בעצם נשאלת השאלה: מה היינו עושים עם זה?
עדיין לא שולטים בכדורגל שלנו (דני מרון)
הפועל ב"ש רחוקה. היא רחוקה עדיין מלשלוט בכדורגל הישראלי, למרות שהיא מועמדת טבעית לזכות באליפות שלישית ברציפות. כדי לשלוט בכדורגל הישראלי היא צריכה להיות בצמרת הכדורגל הישראלי במשך שנים: לייצר שחקנים, להיות בסיס של נבחרת, לייצא שחקנים לחו"ל, ולשחק במפעלים הגדולים שנה אחר שנה.
היא רחוקה מלהיות מועדון לגיטימי באירופה, כי למרות הניצחונות על אינטר בעונה שעברה, אלו היו שני הניצחונות היחידים שלה בשמונת המשחקים בשלב הבתים ואחריו. נכון שב"ש ריגשה והרשימה ובעיקר שיחקה כמו שצריך לשחק באירופה, אבל העונה, גם נגד הונבד ובעיקר מול לודגורץ ומאריבור התברר כי ב"ש יכולה לשחק כמו נגד ת'ון לפני שנתיים: להיות לפרקים עדיפה, אבל ליפול בדברים הקטנים, המאוד אופייניים לכדורגל המקומי.
הבעיה של ב"ש היא הזחיחות הלא מוסברת שנדבקה בה. מבחינתה, הסגל מספיק עמוק, מספיק חזק, מספיק אפקטיבי, אבל לא היה מספיק כדי לעבור. אין מחליף למיגל ויטור, ומהעונה שעברה גם לא נמצא (בלם לא מביאים יומיים לפני המשחקים הכי חשובים של הקבוצה); אין מחליף למאור בוזגלו, ואי אפשר למצוא מחליף ברמתו בחו"ל – לוואקמה לקח זמן להפוך לסופרסטאר – וגם לא לבן שהר, שהפציעה שלו עברה מתחת לרדאר. עם שהר במקום מוחמד גאדיר, יכול להיות שהיינו מנתחים את עומק הכישרון של פ.ס.ז', עם ניימאר ואמבפה, ואיך ב"ש תתמודד מולה.
וואקמה, סופרסטאר אבל לא מספיק (דני מרון)
וכאשר אתה ניגש לעליה לליגת האלופות בלי הבלם שיצר את הפאסון בו הצטיידה הקבוצה במשחק שלה, בלי השחקן הכי יצירתי שהיה לה ובלי החלוץ הטוב שיש לה בסגל – ואין תחליפים הולמים או אין בכלל – זה יותר מדי לכל קבוצה, גם להפועל ב"ש.
לכאורה, תם החלום. אלא שהפועל ב"ש חייבת לצאת מההלם ולנסות ליצור את המוד שהביאה אותה לאליפות שנייה ברציפות בעונה שעברה ולקמפיין מעורר השתאות באירופה. היא חייבת לנסות ולהתחזק במקומות הנכונים, לנסות וליהנות מששת המשחקים הקצת פחות חשובים שיהיו לה בשלב הבתים ולבנות במאמץ רב אליפות שלישית ברציפות. אם לא תעשה זאת, זה לא יהיה כישלון – אין כישלון בפספוס אליפות שלישית ברצף – אבל זה בהחלט יסמן סוף תקופה. וואקמה ישמח לעזוב כבר בינואר, קשה לדעת מה יהיה עם אליניב ברדה ומאור מליקסון, שכבר לא צעירים. ומה יהיה עם אוגו? והאם ויטור יחזור בכלל העונה, ובכלל? ואולי ברק בכר לא ירצה להמשיך לעונה רביעית בקבוצה, אלא להתקדם, נאמר לאירופה?
התחושה היא בכל מקרה של סוף מסלול. זה קרה, זה קורה וזה יקרה, גם לב"ש. אם לא עכשיו, אז בסוף העונה, אולי בעונה הבאה. זה מתרחש במדינות כדורגל יותר מתוקנות. נדמה שמי שאוהד הפועל ב"ש או שהיא יקרה לליבו במידה כזו או אחרת חייב להבין ולהתמודד גם עם היום שאחרי.
מה דעתך על הכתבה?