1. 2011/12 היא העונה שהגדירה לא מעט דברים שקורים היום בכדורגל הישראלי. הרבה לפני סיפור הסינדרלה הסוחף של לסטר על גיבוריה השונים, לנו הייתה עירוני קריית שמונה. קבוצת פריפריה זניחה עם פטרון צבעוני, אוסף שחקנים שאף אחד לא ספר ורן בן שמעון על הקווים. האגדה על המלך סולארי, סר אבוחצירה ואבירי הגליל העליון עוד תסופר מאב לבנו ותהפוך לקלאסיקה מודרנית בכדורגל הישראלי, אבל היא גם עדיין משפיעה על דברים שקורים כאן שש שנים מאוחר יותר.
האליפות של קריית שמונה יצרה מציאות חדשה בכדורגל הישראלי. כשהשליט על הרצפה, הקרקע הופכת פורייה למהפכה שלטונית. ההמשך ידוע. מיץ' גולדהאר הביא את ג'ורדי קרויף, אלונה ברקת קיבלה תיאבון ואילו מכבי חיפה והפועל ת"א – אותן קרויף דאג לסמן כיריבות העיקריות – לא ממש הצליחו להתאושש מאובדן מסיבי של שחקנים מחד והתעצמות מסיבית של היריבות במקביל. עד עצם היום הזה מנסה מכבי חיפה להפוך חזרה את היוצרות. בינתיים, ללא הצלחה. ודגש על בינתיים.
משבוע לשבוע עונת 2017/18 מזכירה יותר ויותר את העונה ההיא, ולא בהכרח בגלל הפועל חיפה, בית"ר ירושלים או מכבי נתניה. להזכירכם, ק"ש פתחה את עונת האליפות עם שבע נקודות משישה משחקים ולא הייתה במוקד העניינים של פתיחת העונה הצמודה. שש נקודות בלבד הפרידו אז בין המקום הראשון ל-11 אחרי שמונה מחזורים (בליגה של 16). הפועל ומכבי ת"א הובילו את הטבלה לפני בני יהודה ונתניה. רק כשהסיבוב הראשון הסתיים, אפשר היה להתחיל לעכל מה שהולך לקרות. מכבי חיפה התרסקה, מכבי ת"א איבדה גובה וק"ש תפסה את הפסגה. ועדיין, אף אחד לא האמין שכך הסיפור יסתיים.
בן שמעון. אליפות היסטורית מפתיעה עם ק"ש (עדי אבישי)
אבל אני מאמין בניסים מאז שבאת, סקסית, ומכאן הפלאשבקים ל-2011. שש נקודות הפרש מהמקום הראשון לשביעי, מכבי ת"א ובאר שבע אולי קרובות בנקודות, אבל רחוקות ביכולת. וחוץ מזה, בארבע השנים האחרונות לא קרה מצב ששתיהן פתחו כל כך רע יחד. ב"ש הפסידה פעמיים בחמשת מחזורי הפתיחה בעונה הראשונה של ברק בכר, למכבי של פאקו אייסטרן הייתה נקודה אחת יותר לעומת הקבוצה הנוכחית באותו פרק זמן, אבל שתיהן יחד? כזה עוד לא היה לנו.
אפשר כבר להפסיק להתייפייף ולומר בקול רם שהאליפות על הרצפה. מבחינת הטוענות לכתר, זה מצב מסוכן. כשהאליפות על הרצפה, כוח ההרתעה נעלם. החזק לא מרגש ואף אחד לא מפחד ממנו. נוצרת אנרכיה. יש מי שמשתעשעות בפנטזיות לא ריאליות על הכתר ויש מי שאשכרה מרגישות חזקות להסתער עליו, כמו למש בית"ר ירושלים או מכבי חיפה, אותו דרקון שהוכנע ונכלא במרתף לפני שש שנים ומאז מנסה בשארית כוחותיו להשתחרר ולהטיל אימה על הממלכה.
ועדיין, יש משהו מרגש גם בפנטזיות. שבוע אחרי שבוע ניר קלינגר עומד מחויך מול המצלמות ומזכיר ש"הייתי שם", כאילו אומר: "אני יודע איך זה לקחת אליפות". אתם מבינים? מאמן של קבוצה שהצהרות על פלייאוף עליון הפכו סביבה לבדיחה מפנטז בקול רם על אליפות. ומכבי נתניה? איך הפך דיא סבע, אקס זניח של מכבי ת"א וב"ש, לשחקן הכי חם בליגה שמריצים עליו ספינים בכותרות ראשיות? והיי, עוד לא דיברנו על אלי טביב, האיש שב-DNA שלו לייצר דרמה ומשבר כשהכל הולך כמו שצריך, ופתאום מצהיר על השקעה כדי להביא תואר. כולם הרימו ראש. כולם מריחים דם.
קלינגר. מחייך מתחילת העונה (ערן לוף)
לפיכך, "משחק העונה" הראשון בין שתי הטוענות לכתר מקבל משמעות מיוחדת. מעין דרבי חבולות. ברור ששום משחק במחזור שמיני לא קובע גורלות, בטח לא כשהליגה צפופה, אבל יש כאן הצהרה מסוימת. מי פגיעה יותר? מי חלשה יותר? קבוצה כמו מכבי ת"א לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד 4:0 באסטנה. ואחרי העונה שעברה, באר שבע לא במקום שלדבר על יכולת אחרי הפסד ביתי ליריבה בינונית.
עונת 2011/12 הייתה היסטורית בעוד מובן. לראשונה השתתפו שלוש קבוצות ישראליות במקביל בשלב הבתים. שלושתן לא עברו אותו. בעוד מכבי ת"א עשתה את שלה בעצם ההעפלה והניצחון על פנאתינייקוס בפלייאוף, מהפועל ת"א ומכבי חיפה המנוסות היו ציפיות גבוהות יותר בבתים לא מאוד מורכבים. גם העונה באר שבע ומכבי ת"א עשו יחד ארבע נקודות משישה משחקים ושתיהן בסכנת הדחה מבתים שבהם צריך לעשות הרבה יותר.
2. באר שבע. הארלם גנוהרה קבר את האלופה בשתי נגיעות מיד אחרי שנכנס כמחליף. לא טאלנט גדול הצרפתי, למרות 27 שערים בשנתיים וחצי בדינמו ובסטיאווה. לפני רומניה, שיחק שנים בבלגיה, בעיקר בליגה השנייה וזו העונה הראשונה בה הוא משתתף במפעל אירופי. לגרגורי טאדה, אקס סטיאווה ושחקן מכבי פ"ת העונה, יש רזומה יותר מרשים. אם הדיסק של גנוהרה היה נוחת על שולחן מאמני ליגת העל, חצי מהם היו מוותרים.
ב"ש מול סטיאווה על רקע התפאורה המרשימה. פרשת שיר צדק השפיעה (דני מרון)
זה הסיפור של באר שבע העונה. היא מתקשה להוריד את עצמה למעמדים מסוימים. סטיאווה היא לא אינטר או סאות'המפטון ובוודאי לא ליברפול או סביליה. בעונה שעברה, כשסלטיק חטפה שביעייה בשלב הבתים, היה בב"ש מי שאמר 'תודה לאל שזה לא אנחנו'. השבוע כשמאריבור ספרה עד שבע בבית מול ליברפול, בבירת הנגב התחושה הייתה 'לנו זה לא היה קורה'.
יש הרבה בעיות אובייקטיביות בבאר שבע ובראשן הפציעות וההשפעות השליליות של פרשת שיר צדק. קצת לפני השער הראשון של סטיאווה, התמונה על כר הדשא מדהימה. ביטון, שרק חזר מפציעה, לא עומד על הרגליים, אלחמיד וטאהא מחזיקים שרירים, אוגו כבר בחוץ, וואקמה לא קיים, ברדה, גדיר, ויטור, חיימוב וזריהן פצועים. מלמד עוד לא נכנס לעניינים. אוחנה רק חזר ובכר עומד על הספסל מתוסכל. על המשחק הזה היה כתוב עקיצה.
"לא הגיע לנו להפסיד", אמר בכר בסיום. "הרווחנו את הקבוצה". האמנם? באר שבע הביאה מעצמה קצת יותר מול אצטדיון מלא בליגה האירופית מאשר במשחק החוץ ברעננה, אבל זה לא מספיק. השחקנים שלה נופלים מהרגליים בשלב מוקדם בגלל הפציעות שקיצרו את הסגל, אבל השובע מכרסם בה יותר מכל דבר אחר. חסר לה משהו. קילר אינסטינקט. אמונה עיוורת, ווינריות בלתי מתפשרת, התחושה שאפשר לעשות את זה בכל מצב. כששחקנים לא מביאים את האקסטרה מעצמם, זה שובע.
בכר. א הגיע לנו להפסיד (ערן לוף)
חסר לבאר שבע את השחקן שיהפוך את השחקנים לידו ליותר טובים, שיידע להבריק לרגע גם ביום בינוני. וואקמה ומליקסון לא כאלה. שהר הוא שחקן שצריך תמיכה מהקישור, קואנקה לא וירטואוז, אבל מראה סימנים של שחקן שמוסיף גיוון ויעילות. במצבו, בכר לוקח הכל. גם אצלו משהו כבוי. הוא נראה מיוסר, אחד שלא מצליח לשים את האצבע על מה לא עובד לו. בשנתיים האחרונות הוא עשה הכל קל. כל חילוף בינגו, כל שינוי פנימי מביא תוצאות. הרים את היד, סימן משהו לשחקנים והוגדר כקוסם. עכשיו הקוסם מחפש טריק חדש ובסגל הנוכחי, זה יותר קשה.
לבאר שבע חסר משהו. היא תוקפת וזה לא זה. לא מספיק שוטף, השחקנים לא מספיק קרובים, לא מספיק מאיימים. היא מתגוננת וסופגת שערים רכים מהתקפות בודדות, היא מאבדת ריכוז, שום דבר לא הולך לה ומנגד, הכל נדבק בה. אלו תסמינים של שובע, אלו בעיות שלא ייעלמו ומחייבות רענון. כדי להביא את עצמה למקסימום יכולת, כל המערכת בבאר שבע הייתה צריכה אתגר גדול מהליגה האירופית. זה לא קרה. הפציעות הן רק תוספת לבעיה העיקרית. המערכת כבויה ואין מי שידליק אותה.
במסיבת העיתונאים, שואלת עיתונאית את השאלה המתבקשת: איך ישפיע ההפסד על המשחק עם מכבי ת"א, שמצדה עברה טראומה גדולה יותר? "תהיה מסיבת עיתונאים לקראת המשחק", יורה הדובר עוד לפני שהכתבת סיימה את דבריה. הפאנצ' הזה היה מוכן לו בקנה לרגע שמישהו יעז להעלות את שם היריבה הצהובה. כי דבר אחד לא השתנה. החוק הראשון בבאר שבע הוא שלא מדברים על מכבי ת"א. חבל, התבקשה פה תשובה אחרת, בדיוק כמו שמשחק כזה יכול להוציא מב"ש משהו שנעלם אצלה.
ייני. הקבוצה ביכולת לא משכנעת (דני מרון)
3. מכבי ת"א, להוציא דקות מסוימות מול מכבי חיפה, לא נראית טוב מתחילת העונה. 22 משחקים רשמיים. אם ביולי-אוגוסט אפשר לדבר על סגל לא מוכן ועל לעשות מה שצריך כדי לעלות שלב באירופה, באוקטובר אפשר לדבר על יכולת. אפשר גם להסתכל במראה ולהודות שאם על הקווים היה מאמן אחר, פאקו, ארבלדזה או וידיגאל נניח, היה פה עליהום מטורף. קרויף המאמן אחראי על פתיחת העונה הגרועה ביותר של הצהובים בעידן קרויף ועל כמה שחקני רכש לא מובנים והוא עדיין זוכה לגב תקשורתי מתוקף היותו – ג'ורדי קרויף.
בעונה שעברה, קרויף עשה שינוי מנטאלי בראש של שחקנים שהוא עצמו הביא והצליח לשחרר קבוצה קפואה ולהוביל אותה לרצף מסחרר. הרצף הזה כלל גם ניצחון על באר שבע. ההולנדי הוא מהבודדים שהצליחו להיכנס לראש של בכר ולגרום לו להתבלבל. לקראת המפגש הנוכחי, שתי הדמויות הכי משמעותיות בכדורגל הישראלי מגיעות גם הן מוכות. קוסם ללא ארגז קסמים, מהפכן ללא אסטרטגיה.
קרויף. ייזכר כמהפכן (דני מרון)
זוכרים את 2011/12? קרויף הגיע לארץ עם א.א.ק לרנקה למשחקים מול מכבי חיפה בליגה האירופית, ואחר כך כדי ללמוד את מכבי ת"א. האליפות של ק"ש עזרה לחשל את בכר המאמן והביאה לכאן גם את קרויף, מי שההיסטוריה תזכור כמהפכן ששינה את הכדורגל הישראלי. האליפות של ק"ש יצרה מציאות חדשה. עונת 2017/18 יכולה להיות מסוג העונות החד פעמיות שמתחילות תגובת שרשרת. אבני הדומינו ייפלו אחת אחרי השנייה. שום דבר כבר לא כמו שהוא נראה. גם לא הדומיננטיות (והעתיד) של בכר וקרויף.
מה דעתך על הכתבה?