כמנהל מקצועי, ג'ורדי קטע את עבודתם של פאקו, שוטה וליטו – שלושה מאמנים שהוא מינה – אף על פי שהקבוצות שלהם נראו פחות גרועות ומבוזבזות מזו שהוא עצמו מאמן מתחילת העונה. במצבו היה קצת קשה לראות אותו שורד את שני המשחקים שלוח השנה הועיד לו: נגד הפועל באר שבע בגמר גביע הטוטו ונגד בית"ר ירושלים בטדי. נותרה רק השאלה איך יתבצע התהליך הברוטלי אבל הבלתי נמנע של הדחתו. הנחתי שמעמדו וזכויותיו יעדנו את התהליך, אולי יימצא לו תפקיד אחר, אבל איזו שטות לחשוב שהוא ייקח על עצמו תפקיד אחר. הוא ימצא מקום אחר. יש לו שם לשמור עליו.
שש שנים הוא נמצא כאן ונוכחותו מגרדת לנו מהרגע שנחת. הוא זורם בנינוחות וטבעיות עם זרותו, מודע לפערים מכל הסוגים שהיא יוצרת, נזהר בהם, עוקף אותם אבל אנחנו תמיד נחוש שהוא מתנשא. הוא לא מתנשא, אנחנו נמוכים. בתחום הזה אנחנו נמוכים. הצעדים שהוא נקט, הבחירות שעשה, המדיניות התקשורתית שהנהיג, לא נבעו מהתנשאות על סביבתו הילידית, כפי שלא פעם נאמר עליו.
קרויף עם מקלארן. הוא לא מתנשא, אנחנו נמוכים (עדי אבישי)
אלה היו צעדים מקצועיים שמקובלים בכל מקום חוץ מאשר כאן, והוא חשב שאין סיבה שיגמיש אותם ויתאימם לסטנדרטים המקומיים. אילו היה נשאל על כך בוודאי שהיה משיב בפתיחות ובגילוי לב, לא פעם שמעתי אותו מתראיין ומשיב בפרטנות ואריכות, כל עוד השאלות היו ענייניות ומכבדות, ועדיין בסביבת הכדורגל המקומית הוא נתפס מתנשא.
אז מגיע ה- 14 בדצמבר ומיד אחריו ה-18 בדצמבר וג'ורדי מגיע אל שני המועדים האלה על הקרשים. זה המראה שנשקף לעיניהם של כל אלה שחשו בשנים האחרונות שהוא מתנשא עליהם. מנהל מקצועי יודע כמה לוהט מושבו של המאמן, הוא נמצא קרוב אליו, מאחורי עורפו. הוא יודע אבל לא מרגיש כמה חם שם עד שהתיישב במקומו. מהרגע שג'ורדי הפך למאמן, המאמן השתלט עליו. הוא התחיל לדבר כמו מאמן, לנתח דברים מנקודת מבט של מאמן, להיאחז בפרטים שמאמן נאחז בהם.
בשבועות האחרונים שמעתי אותו אומר דברים שמאמני כדורגל בכל העולם אומרים כשהכיסא שלהם בוער. זה גם מה שקורצקי אמר. מעבר להסברים ולתירוצים, ג'ורדי נראה ונשמע חסר אונים, כואב, פגוע, מוכנע, כמה לאמפתיה, לחום אנושי, אני נזהר שלא לומר אהבה. אני לא יודע איך קמפיין התחייה שלו יסתיים, אבל את המראה לא אשכח – ג'ורדי על הקרשים. כמו שקורצקי נראה על הקרשים.
שחקני מכבי ת"א עם גביע הטוטו. שיחקו עבור המאמן (אריאל שלום)
היו למכבי תל אביב די והותר קבוצות מביכות בתולדותיה, זו הנוכחית לא המביכה שבהן. העידן של הרציקוביץ' ונמני הסתיים לא מזמן ונמשך 15 שנים, כולל פרויקט הגלאקטיקוס. אני מניח שגם המועדון וגם הציבור שסביבו חסינים בפני קבוצות כושלות, כי בסופו של דבר זו מכבי ומכבי תקום.
העידן של ג'ורדי מתאפיין בכך שתחת הידיים שלו מכבי שומרת על מראה של קבוצת כדורגל, על מסגרת, על פאסון. היא לא מתבזה, לא מתפרקת ולא מתפוררת גם כשבאר שבע עוקפת אותה ומנשלת אותה. בתקופתו היא חוותה משברים שבעבר היו ממוטטים אותה, על כולם הוא התגבר. עכשיו הוא המאמן, האחריות שלו כוללת, העסק מתפורר. ואין לו מושג מה עושים עם כל המרכיבים האלה שהוא רכש, כי כרגע זו ערימה של חלקי חילוף שמונחת על הרצפה ונדרש מישהו מוסמך שיבוא ויחבר אותם זה לזה ויגרום להם לעבוד איכשהו. וכשאתה מסתכל על הקווים, מחפש את אותו מישהו שיבוא ויעשה משהו, אתה מוצא שם את טון קאנן.
קרויף. לא יודע מה לעשות עם ערימת חלקי החילוף שמונחת על הרצפה (דני מרון)
ג'ורדי מגיע ל- 180 הדקות הקריטיות שלו עם קבוצה שניכר כי אין לה מאמן. אין טעם ואין צורך לעבור על סגל הקבוצה, לחפש ולמצוא פגמים. אין כאן בעיה של שחקנים, יש בעיה של מה עושים איתם.
במקרה הזה אין גם שאלה מי אחראי. במכבי ג'ורדי אחראי לכל. את כל הסגל הוא החתים, הוא קבע מי יושאל, הוא בחר את צוות האימון, הוא מינה אחראי מטעמו על הקבוצות הצעירות, אין במכבי פרט אחד בצד המקצועי שג'ורדי לא חתם ואישר. במכבי חיפה אף פעם לא ברור מי אחראי לסירחון, במכבי זה ברור. יש רק כתובת אחת. זה כבר נאמר – תחת ג'ורדי כמנהל מקצועי, ג'ורדי המאמן לא היה מגיע ל-14 בדצמבר.
פיטורי מאמן כרוכים בתהליך. הם לא מתרחשים מהרגע להרגע, רואים אותם מתקרבים, מנסים למנוע אותם, אף אחד לא מאוהב באקט הזה, עושים כל מה שניתן כדי לדחות אותו. מעט מאוד מאמנים עלו על הנתיב הזה ושרדו אותו, הצליחו להפוך אותו על פניו. מאמן שמוביל את קבוצתו לספה של התרסקות בדרך כלל גם מתרסק. בדרך כלל.
אוהדי מכבי ת"א. אהבו את ג'ורדי כמנג'ר, הרבה פחות כמאמן (אודי ציטיאט)
תפקיד המנהל המקצועי מתאים למזגו של ג'ורדי. כללי ההתנהגות שהולכים עם התפקיד הולמים אותו. למאמנים יש את דרכי הביטוי שלהם, יש להם את המחוות שנועדו לחגוג ניצחונות ולהכיל הפסדים, יש להם טקסטים מוכנים לשני המקרים. מנהל מקצועי זה משהו אחר. זה ההבדל בין טריינינג לחליפה. ג'ורדי נראה טוב יותר בחליפה, החליפה תפורה עליו.
מאז המשחק בגמר גביע הטוטו ג'ורדי עובר טרנספורמציה. הוא בעיצומה של חוויה שספק אם חווה כמותה: שחקניו משחקים עבורו, רק עבורו. עבור כבודו, עבור תרומתו, עבור כל מה שעשה, עבור מי שהוא. שחקניו נותנים עבורו את התחת כדי שזה שלו יינצל. יש מאמנים ששחקנים עושים זאת עבורם, עבור שחקן מאמן הוא לפעמים כמו הורה. שחקן לא ייתן את התחת שלו עבור מנהל מקצועי. אני לא יודע להגיד עד כמה ג'ורדי חפץ במערכת יחסים כזו. היא דביקה, היא מחייבת, היא נוצרת בעתות משבר ואין לדעת כמה זמן תימשך. צריך היה לקרות משהו רע במיוחד כדי שהשחקנים שלו ישחקו רק עבורו.
במהלך חודשי ההידרדרות ג'ורדי נהג לתרץ את מצב הקבוצה בפציעות של שחקני מפתח. זה נשמע רע כי לעניין הפציעות אין תוקף בעידן הנוכחי, בטח שלא בקבוצות הגדולות. מאמנים דורשים סגלים רחבים, וההנהלות נענות, כדי למנוע משברים כשמתחילות הפציעות. ההסברים שג'ורדי סיפק בעניין זה נשמעו קלושים, מה עוד שהיריבה הגדולה שלו, באר שבע, עומדת באותם עומסים וסובלת מפציעות של שחקני מפתח.
קרויף. מוכן למערכת יחסים דביקה עם השחקנים? (דני מרון)מה שהתרחש במהלך 180 הדקות הקריטיות של ג'ורדי מעיד אולי שטענות שמושמעות על ידי מאמנים בדבר פציעות לא צריכות להידחות על הסף כתירוצים. גם באר שבע פצועה, העוגנים שלה מושבתים, אבל באר שבע זו קבוצה שעומדת על רגליה כבר כמה שנים. יש לה מאמן, אותו מאמן שבנה אותה למה שהיא. כל עוד הוא שם, המסגרת שבנה נשמרת, גם כאשר היא נראית פחות טוב.
זה לא המקרה של ג'ורדי. הוא נכנס לתפקיד בקיץ, תכנן את הקבוצה שלו, שרטט לה כיוון, אייש אותה בשחקנים שבחר, קבע מי יהיו עוגניה ובטרם השלים את בנייתה היא התפרקה לו מבין האצבעות. ג'ורדי אפילו לא הספיק להניח את היצירה המוגמרת שלו על המגרש כדי שאפשר יהיה לשפוט אותה. אז אולי כל ה-180 דקות האלו היו לא יותר מהתגייסות חד-פעמית של שחקניו בתוקף הנסיבות, והם יתאדו בהמשך. ואולי אנחנו מקבלים עכשיו את מה שג'ורדי תכנן בקיץ ולא התאפשר לו להציג עד אמצע דצמבר, ומה שהתחיל באמצע דצמבר כ-180 דקות קריטית בעתידו של מאמן כדורגל יכול גם להסתיים בחודש מאי בטרבל. אם כי גם טרבל זה לא תעודת ביטוח למאמן, כפי שג'ורדי בטח זוכר.
מה דעתך על הכתבה?