1. הלו, מה קורה במכבי ת"א? יכול להיות שכל הסיפור היו דור מיכה ובעיקר אלי דסה? קשה להאמין. שני שחקנים, אפילו אם הם שני שחקני אגף ימני שעושים את ניק בלקמן אפקטיבי כל כך, לא יכולים לעשות שינוי בקבוצה שהייתה כבויה, שבעה וששיחקה לרוחב.
משהו השתבש ברצף המשמים של מכבי ת"א. בגמר גביע הטוטו, ומאותו רגע לפרקים נרחבים שהולכים וגדלים ממשחק למשחק, אפשר ליהנות, ממש, ליהנות מצורת המשחק של הצהובים. צריך להוסיף לעסק כמו מכבי ת"א גם בע"מ, כי בכל זאת, מכבי לא אמורה ליהנות את צרכניה, זה עסק. היא אמורה לקחת תארים. הנאה תחפשו בנתניה.
הקטע הוא שבמכבי כנראה קלטו את ההיגיון שבשיגעון. 11 אלף צופים מול קריית שמונה, זה 11 אלף אוהדי מכבי, וזה כמעט כפול מהכמות שהגיעה לצפות בה לפני חודש. כדורגל שמח – לוחץ, מהיר, בנגיעה, עם שינויי כיוון, תנועה לקצר, תנועה לעומק ועקבים אם אפשר – זה כבר סיפור אחר. מכבי נתניה להיט, בני יהודה הפתעה, מכבי ת"א כבר שלושה משחקים נראית כמו מפעילה של ימי הולדות לפעוטות. וזה עובד, גם בלי ראובן עובד.
לא הוא השינוי. דסה חוגג עם קיארטנסון (אריאל שלום)
2. יש דיסוננס בלתי מוסבר בין ההתנהלות של בעלי בני יהודה, ברק אברמוב, לבין הקסם שמהלך על הקבוצה המאמן יוסי אבוקסיס. הוא משמש כקבוצת בת לא רשמית למכבי ת"א, מגדל מושבה ליטאית ומשמש על הדרך גם כסקאוט. אבוקסיס היה מצליח לייצר קבוצה לצמרת גם משחקנים שהיו משלמים להם 3,500 שקל בשנה. ספק אם מאור קנדיל, אלמוג בוזגלו ויובל אשכנזי, ששיחקו לא מזמן במגרש המיתולוגי ע"ש זכריה רצאבי, במגרש פרוץ הרוחות מול קניון הקרח באילת ובמגרש החול במתחם סירקין, האמינו שיום אחד הם יובילו קבוצה חסרת כוכבים לפלייאוף העליון על חשבון מכבי חיפה ומכבי פ"ת.
יוסי אבוקסיס הוא בדיוק מה שחסר לבית"ר ירושלים, שמוחזקת על ידי ברק אברמוב של הביוקר – אלי טביב – אבל בבית"ר יהיה שחקן ערבי לפני שיוסי אבוקסיס ידרוך שוב במועדון. שם, שיקול מקצועי לא היה אף פעם השיקול המרכזי.
3. הסיבוב הראשון משמש בדרך כלל כסיבוב גישושים. בסיבוב השני מתחילה התחתית להתרומם וליצור בטן, וקבוצות שרצו קדימה בסיבוב הראשון מתחילות לאבד גובה. מה שקורה עם מכבי נתניה, בני יהודה ואפילו הפועל חיפה – בקטנה – זה הפוך ממה שאנחנו רגילים.
אבוקסיס. ההפך ממה שרגיל (עדי אבישי)
אם מכבי חיפה, קריית שמונה או מכבי פ"ת בונות על הסיבוב השני כסיבוב שבו תתיישר הטבלה לפי הסעיף התקציבי ומצבת השחקנים, צריך שיקרה פה משהו יוצא דופן וקבוצות הצמרת יתחילו להפסיד לחלק התחתון בקצב של 70 אחוז ומעלה. וקשה להאמין שזה יקרה. שבע נקודות הבדל בין מקום שישי לשביעי הוא פער יותר גדול מאשר הפער בין מקום שישי לראשון. זה באמת חסר תקדים אחרי מחזור 15, בטח בשיטת פלייאוף. זה מבטיח פלייאוף עליון מטורף ומאבק לאליפות ששום דבר בו לא יהיה צפוי. בין מי למי? אפילו את זה לא ניתן לנחש.
4. מכבי פ"ת מדשדשת בקצה פלג קבוצות המרכז, קצת למעלה מהתחתית וממש רחוק מהצמרת. המועדון, שידע לתקן את הסגל שלו טרם פתיחת העונה שעברה, תקוע עכשיו, לפני ינואר, עם סגל שיתקשה לספק את הסחורה. בקבוצה בונים על מנור סלומון שניפק ב-15 מחזורים שלושה שערים ושני בישולים, רק כי הוא משחק באזור שבו משחק בוסקטס ולא באזור שבו משחק מסי.
אי אפשר לנפק מספרים רחוק מהשער, וכשמתבוננים מי מקיף את סלומון, אין במה להתנחם: יובל אבידור, המחמיצן הלאומי עם 11 שערים ב-50 המשחקים האחרונים. שלומי ארבייטמן, סקורר העבר עם עשרה שערים ב-50 ההופעות האחרונות. וגם ניניס עם חמישה שערים וטאדה עם תשעה. למכבי פ"ת יש פוטנציאל של 30-35 שערים בעונה, לא יותר. לפעמים צריך לבחור שחקנים לפי החדות שלהם ולא לפי השם שלהם.
סולומון. זה לא הוא, זה מי שמקיף אותו (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?