בוסטון ופילדלפיה הן שתי הערים החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. שתיהן מוקדי כוח בלידתה של אומה. כמעט 400 שנה הן חלוקות ביניהן בשאלה איפה אמריקה נולדה. ב-1620 עגנו בחופי בוסטון האוניות הראשונות שהביאו את המתיישבים הבריטים הראשונים לעולם החדש. מסיבת התה של בוסטון, אקט העצמאות הראשון של מתיישבי העולם החדש, שבישרה את התנתקותם מהעולם הישן שממנו הגיעו, התרחשה אצלם. בפילדלפיה הוכרזה הצהרת העצמאות של ארצות הברית בסוף המאה ה-18. שם נכתבה החוקה האמריקאית, אושרה ונחתמה.
יש לפילדלפיה יחוס היסטורי דומה לזה של בוסטון. זו העיר החמישית בגודלה בארצות הברית, היא גדולה ומרכזית כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, וושינגטון, שיקגו ובוסטון. יש בה כל מה שעיר גדולה מציעה, אבל פילדלפיה מרגישה כמו קליבלנד ודטרויט. עיר אפורה וקשוחה, מוכת אבטלה, מוצפת פשיעה, מוזנחת בחלקה הגדול, עיר שצעירים נוטשים אותה לטובת ערים מאירות פנים. בוסטון לבנה, משגשגת, אליטיסטית, הישגית ואריסטוקרטית. פילדלפיה שחורה, קשת יום, עיר של צווארון כחול. יש לפילדלפיה דימוי רע גם בעיני עצמה.
פילדלפיה חולת ספורט, כמו כל עריה הגדולות של אמריקה, אבל היחס של אוהדי הספורט שלה לקבוצות שמייצגות את העיר בליגות המקצועניות – הסיקסרס, הפיליס, האיגלס והפליירס – מבזה. תשאל תושב פילדלפיה על קבוצות הספורט המייצגות את העיר, דבר ראשון שיאמר "THEY STINK", מסריחות. על כולן ביחד ועל כל אחת לחוד. נאמר עליהם שהם לומדים לבוז לקבוצותיהם עוד לפני שהם לומדים לדבר. הם ביקורתיים, נרגנים, בוטים, יורדים לחייהם של קבוצותיהם ושל כוכביהם. "IT'S STINKS" – שתי מילים שמשקפות את חוויית החיים שלהם.
פילדלפיה חוגגת את הזכייה המפתיעה (AFP)
זה הסופרבול השמיני של טום בריידי מאז הגיע לליגה בשנת 2000. חמישה מהם הוא לקח. יש לו יותר טבעות אליפות מכפי שיש לכל קבוצות הספורט של פילדלפיה בתקופה המקבילה. עבורו זה היה עוד סופרבול אלא שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, הוא הפסיד. הוא לא רואה שום סיבה שתמנע ממנו להגיע לאותו המעמד גם בשנה הבאה. ניק פולס, הקוורטרבק שניצח את הסופרבול עבור פילי, ראה את המשחק הזה כהתרחשות קוסמית ואת עצמו כמי שכתב פרק בהיסטוריה של עירו. עבור בריידי והפטריוטס זה עוד משחק, עבור פולס ופילדלפיה זו הגאולה.
סופרבול מספר 52 יכול לשנות את הדימוי של פילדלפיה, זו יכולה להיות הצהרה שתרים את העיר הזאת, שתשנה את המציאות שבה היא מתבוססת. זה ניצחון שיכול להביא ביזנס לעיר. זה לא מקרי שהניצחון הזה עורר כזאת התלהבות באמריקה. תחרותית והישגית ככל שתהיה, אמריקה תמיד תלך עם האנדרדוגים, כי זה אומר שיש סיכוי גם לגבי מי שעד עכשיו היה נראה שאין לו.
הסופרבול הזה יכול לעשות עבור פילדלפיה מה שהאליפות הראשונה של באר שבע בדור הנוכחי עשתה לה. הרבה דברים טובים קרו בבאר שבע בשנים שקדמו לה, אבל לא היה דבר אחד שהוציא אותה החוצה כמו האליפות הזו.
שחקני פילדלפיה בדרך לניצחון (AFP)
הגישה האחראית, המפוכחת, השקולה, מגדירה את משחק העונה בנתניה כעוד משחק על שלוש נקודות, שלאחריו באים החישובים של כמה נקודות עוד נותרו בקופה. זו גישה של גזברים. היא מנומקת, מעוגנת, אבל לא מביאה בחשבון שיש משחקים שהסיפור שלהם גדול מהתוצאה שנרשמה.
העליונות של באר שבע ביחס לכל קבוצות ליגת העל, כולל מכבי תל אביב, בעיקר מכבי תל אביב, נבנתה סביב הנוכחות הפיזית של מיגל ויטור, טוני וואקמה ובעיקר ג'ון אוגו. שלושת אלה הפכו את כל הקבוצות האחרות לחסרות סיכוי בעיני עצמן. האימה שאחזה במכבי בכל המשחקים האחרונים שלה מול באר שבע ניכרה בעיקר באותו משחק ארור מבחינתה שבו באר שבע ניצחה אותה בעשרה שחקנים. היא הכריעה את המשחק בעשרה שחקנים.
בכל אחד מהמפגשים האחרונים שלה מול באר שבע, מכבי הוכתה. הוכתה פיזית. לא היה לה שום פתרון לעוצמות הפיזיות של באר שבע. והכל התחיל במשחק אחד, ב-2 במאי 2016 בבלומפילד, במסגרת הפלייאוף העליון, כמה מחזורים לפני סיום העונה. באר שבע הובילה את הטבלה במשך שבועות, היא הייתה צריכה נקודה מהמשחק הזה כדי לשמר את סיכוייה לקחת אליפות ראשונה מזה עשורים. באר שבע ניצחה כבר בבלומפילד באותה עונה, אבל לא במשחק מכריע שבו מכבי הייתה חייבת לנצח כדי לסגור את הפער ולתת לעצמה הזדמנות לאליפות רביעית ברציפות.
קרויף. שחקניו לאט נרתעו מהיריב כבעבר (דני מרון)
באר שבע הוציאה מהמשחק הזה את מה שהייתה צריכה. זה היה תיקו שנתן לה את האליפות הראשונה. מעמדה בעיני עצמה ביחס למכבי השתנה ואת כל זה עשה משחק אחד, שבעקבותיו שתי הקבוצות הבינו שיחסי הכוחות ביניהן השתנו ויחסי כוחות אחרים התקבעו. באר שבע פתחה פער איכותי ומקצועי שגרם למפגשים ביניהן להיראות כאילו אלה היו יחסי הכוחות בין המועדונים מאז ומתמיד. מכבי נראתה מולה כנועה ומבוהלת כפי שנראתה בכמה מפגשים עם הקבוצות האירופיות שהביכו אותה בשנים האחרונות. היא נכנעה עוד לפני שהמשחק התחיל.
אין מי שסימן את השינוי ביחסי הכוחות יותר מאוגו. הוא זה שנתן את הגול שהביא לבאר שבע אליפות שנייה ברציפות בבית של מכבי, בנתניה. אבל זה לא רק הגול הזה. זאת הייתה הנוכחות שלו, הפיזיות שלו. יחסי הכוחות לא תמיד מתבטאים בתוצאה הסופית, זה יכול להיגמר ב -0:1 קטן, אבל צריך לפעמים להסתכל איך הוא נראה, כי הוא יכול לספר סיפור הרבה יותר גדול מכפי שהתוצאה הסופית מעידה.
נדמה לי שמשחק העונה השבוע בנתניה היה משחק כזה והקורות את ג'ון אוגו יעידו על כך. הוא היה הראשון שהבחין כי זה משחק שיש בו יותר משלוש נקודות. צורת המשחק שלו הוכתבה מכך. הוא פתח אותו כהרגלו בשתי כניסות שנועדו להשליט את מרותו על הטריטוריה שלו. אוגו שולט בטריטוריה שלו כפי שבריון שולט בקרן הרחוב שלו. הוא מסמן גבולות על ההתחלה, בלי לחכות שנייה. וכשהוא מגיע בגישה הזאת כולם זזים הצדה כי מי רוצה להתעסק איתו.
אוגו מול ליאני. כרטיס אדום לאחר שהשחקן יצא מכליו (דני מרון)
והנה המשחק מתחיל והוא מביא את הכניסות האלה שלו, אבל אף אחד לא זז הצדה. בחור גדול כמוהו – וים של קרציות צהובות נדבקות אליו, מבקשות להתעמת איתו. הוא לא מורגל בגישה הזאת. הוא מביא כניסה אחת ומביא עוד אחת ועל אף אחד זה לא משפיע. הוא יוצא מכליו, מאבד את זה לגמרי ובדקה ה-25 – ראיתי את האירוע הזה עשרות פעמים מאז – נראה שהוא מתחנן לצאת מהמגרש, שיזרקו אותו כבר, הוא עושה את הכל כדי שזה יקרה.
האמת היא שאני לא בטוח עד כמה זו הייתה התפרצות אמוציונלית. כמו שזה נראה, אוגו ביקש לא להיות על המגרש במשחק שבו יחסי הכוחות משתנים ועוד על הגב שלו ובתחום שעליו הוא מופקד.
וכשהוא ירד מהמגרש, גבו הלך והתרחק, רגע לפני שנעלם בחדר ההלבשה, כל שחקן של מכבי שאוים על ידו ומנוכחותו ובעצם נכתש תחתיו בשנתיים האחרונות, יכול היה לחשוב: היי, זה רק בן אדם. אז נכון, אלו הן רק שלוש נקודות ויש עוד המון בקופה והכל עוד יכול לקרות, אבל אלה היו שלוש נקודות שמשנות מציאות.
מה דעתך על הכתבה?