ניצחון הרוח: ליגת טרזין היוותה מפלט זמני מצרות השואה

"בוהמיה עלתה למגרש מוחלשת בשל שילוחם של שניים משחקניה בטרנספורט. קבוצת Jug עלתה בהרכב מלא. אף על פי כן היא לא הציגה משחק מצוין. בייחוד ההגנה לקתה בשגיאות", נכתב בסיקור משחק כדורגל בגיליון מספר 13 של עיתון הבנים "רים, רים, רים" בגטו טרזיינשטאט. "הזוג אלסינגר ומאיר שגה שגיאות מיותרות, שאותן ניצל במלואן הטורף מארר, אשר הראה, כחלוץ מרכזי, שהוא משהו. בייחוד במחצית הראשונה ובתחילת השנייה הוא זיכה את קבוצתו ביתרון מספיק. אך המזל בגד בבוהמיה כאשר מארר נפל נפילה אומללה ושבר את ידו. בהיעדרו התאוששה קבוצת Jug והצליחה, לקראת סוף המשחק, להשוות מ־5-2 ל־5-5 בלי ששחקני בוהמיה העייפים יכלו למנוע זאת. הכל התחילו כבר לחשוב ש־Jug תבקיע את שער הניצחון בגמר גל התקפותיה".

בנסיבות נורמליות, טקסט כזה היה נכתב על ידי כתב ספורט שרוצה לפרט בעיתון את התרשמותו ממשחק כדורגל. אלא שכותב הדיווח הזה איננו עיתונאי ספורט ותיק, אלא נער צעיר, בן 13 או 14, ששמו כלל לא ידוע. גם המשחק שהוא מתאר מתקיים במציאות כמעט בלתי אפשרית, כזו שבה שחקני הקבוצות שהרכיבו את ליגת הכדורגל בגטו טרזין נאלצו לעבור מדי פעם בין הקבוצות, כדי למלא את החלל שהשאירו אלה שגורשו בשילוחים עם משפחותיהם, בדרך כלל להשמדה באושוויץ.

"מנקודת מבט יהודית, כל דבר שהדגיש את העצמאות והניסיון לשמור על אורח חיים נורמלי ככל האפשר, גם אם זה במסגרת של חוקים נאציים, היה שווה שייעשה", אומר אחד מחוקרי השואה המוערכים בעולם והיועץ האקדמי של יד ושם, פרופסור יהודה באואר. "יהודים עשו אותו דבר גם כשגורשו לאושוויץ. פרדי הירש, למשל, היה איש תנועות הנוער, מחנך, אבל קודם כל היה ספורטאי ומתעמל עוד לפני הכיבוש הגרמני בצ'כוסלובקיה. הוא נשלח לגטו טרזיינשטט ועמד כל הזמן על זה שהיהודים צריכים להתאמן ולהיות חזקים. זו, אגב, הייתה גישה ציונית מובהקת של קידוש הספורט והפעילות הפיזית. גם כשגורש לאושוויץ, הוא ארגן פעולות ספורטיביות במסגרת צריף המשפחות שהגרמנים הקימו, מפני שחשבו שייתכן ויידרשו להביא קבוצה של הצלב האדום כדי להראות את מצבם הטוב של היהודים במחנות. הם השאירו את מחנה המשפחות הזה בחיים במשך חצי שנה, ובינתיים אותן משפחות שגורשו מטרזיינשטט יכלו לקיים חיים יחסית חופשיים, עד לגדר כמובן, שבהם הגרמנים בקושי התערבו. הירש דחף להמשך הפעולות הספורטיביות גם שם".

הודות לבקשתו של הירש, רוכזו 274 ילדי המחנה בשעות היום בבלוק נפרד בניהולו. גם בצל המשרפות ראה הירש כמטרה לדאוג לשלומם ולבריאותם של הילדים, בניסיון לשפר את תזונתם ולהעניק להם הגנה בתנאי המחנה הקשים. הוא נמצא מת בצריפו זמן קצר לפני שהובלו 3,792 אסירי הטרנספורט שלו, כולל הילדים, לתאי הגזים ב־8 במרץ 1944.

פרדי הירש (באדיבות "בית טרזין", קיבוץ גבעת חיים איחוד)

ספורט כנתיב מילוט
ספורט וציונות הולכים יד ביד עוד מן המאה ה־19. בנימין זאב הרצל היה בטוח עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון שהספורט העברי יקים מחדש את המכבים היהודים. בקונגרס השני נאם בביטחון מקס נורדאו לגבי הצורך בגיבוש "יהדות השרירים", שתצמיח מקרב הנוער את היהודי החסון, הספורטיבי, הלוחם, איש האדמה. אגודת "מכבי" העניקה השראה להקמתן של לא מעט אגודות ספורט ברחבי אירופה, ובשנת 1932 אפילו התקיימה בארץ ישראל המכבייה הראשונה בהשתתפות 390 ספורטאים מ־18 ארצות.

אלא שלשיא, לפחות זה הרוחני, הצליחה להגיע ההתעלות הספורטיבית היהודית דווקא בתקופת השואה. כשהתנאים סביב הפכו בלתי אפשריים מרגע לרגע, ובעולם היהודי החליטו להתנגד ולשמור על צלם אנוש בכל דרך אפשרית – גם באמצעות ספורט.

המפעל המפורסם ביותר היה "ליגת טרזין", שהוקמה בשנת 1942 ופעלה עד שלהי 1944 בגטו טרזיינשטט, שלקראת סוף המלחמה הפך למחנה. בגטו, שמוקם כ־60 קילומטרים מפראג, בירת צ'כיה, התחרו לאורך התקופה הזו 36 קבוצות בוגרים במסגרת של כמה בתים. אלופת שנת 1943 הייתה קבוצת הטבחים, אלופת שנת 1944 הייתה קבוצת ספרטה. הקבוצות התמודדו זו מול זו בשיטה של שבעה שחקנים מול שבעה ואפשרו לקהל של אלפים, שבא לצפות בהם בימי ראשון, היום הפנוי היחיד בשבוע, לברוח מעט מאימת החיים בגטו, מהרעב, מהצפיפות, מהמחלות ומהבדידות.

החצר הפנימית של קסרקטין בשם "דרזדן" שימשה כמגרש המרכזי. רוב שחקני הליגה הבוגרים שיחקו כדורגל בחיים שקדמו לגטו, חלקם אף בקבוצות מקצועניות. חלק משמות הקבוצות נבע משמותיהן של אגודות ספורט יהודיות ("מכבי", "הגיבור", "הכוח"), קבוצות אחרות העידו על מוצא השחקנים ("פראג", "בוהמיה", "ספרטה", "הולנדיה", "וינה"), אולם רובן נקראו לפי שמות מקומות העבודה של האסירים בגטו ("התובלה", "הטיפול בנוער", "מחסן הביגוד", "מרכז העבודה", "הטבחים", "הקצבים", "החשמלאים", "הגננים", "הבנאים"). מקומות העבודה היו אלה שדאגו לתוספת תזונה לשחקניהן. וכך, מאתגר ציוני, הפך הספורט להיות אחד מנתיבי המילוט הזמניים לחיים הנורמליים.

ציורי הילדים בגטו טריינזשטט (באדיבות בית טרזין, קיבוץ גבעת חיים איחוד)

"הגרמנים ראו מלכתחילה בטרזין מקום ריכוז של יהודים שממנו, בהתאם לצרכים שלהם, יעבירו אותם למזרח – מה שהתברר מאוחר יותר כאושוויץ", משחזר באואר. "זה היה מקום ריכוז ליהודי צ'כיה ומורביה, אוסטריה, דנמרק, הולנד וגרמניה. מאוחר יותר הגרמנים נתקלו בבעיה אחרת: חלק מהיהודים שגורשו לטרזיינשטט, בעיקר מגרמניה ואוסטריה, היו בעלי קשרים ומעמד חברתי בעולם הלא יהודי בארצם, אז הציגו את גירושם לגטו כפעולה שבה כביכול 'שומרים על הזקנים' שיש להם זכויות בחברה. לדוגמה, יהודי עם תואר אצולה אוסטרי, ששימש מפקד גדוד רגלים אוסטרי במלחמת העולם הראשונה ורכש המון חברים לא יהודים באוסטריה. הגרמנים לא רצו ליצור תגובה אנטי־נאצית בכליאתו – ולכן ההתנהלות מולו ומול דומים לו הייתה שונה והידיעות על הגטו נפוצו בכוונה ברחבי העולם".

אלא שבגטו "של הזקנים" היו גם לא מעט ילדים, ובניגוד לבעלי הקשרים, רובם המכריע לא זכו ליחס עודף. כבר ב־6 בדצמבר 1941 התקבלה פקודה להפריד בין מגורי גברים ונערים מעל גיל 12 לבין נשים וילדים, וזו גרמה לפירוק המסגרת המשפחתית. המצב הזה הוביל את אנשי החינוך בגטו להקים מעונות נפרדים לילדים ולנוער – לפי גילם, מינם וארץ מוצאם. המעונות הפכו עבור מחצית מהילדים בגיל 4 עד 18 לבית חלופי. הנהלת הגטו לא דחקה בהורים להיפרד מילדיהם, אבל הורים רבים, שהיו שקועים במאבק ההישרדות היומיומי בגטו, נוכחו לדעת שהעברת הילדים למגורים במעונות עם בני גילם דווקא מיטיבה עמם.

הלימודים הסדירים בגטו נאסרו על ידי הגרמנים, אך ניתן היה לשיר, לשחק, ליצור עבודות יד ולעסוק בפעילויות תרבות. זאת לצד מציאות קשה של תמותה ושילוחים, שהופיעו ברישומם של עבודות הילדים – בציורים, בשירים, בעיתונים וביומנים שהותירו.

על פי הנתונים שמספק "בית טרזין", בגטו היו 12,171 ילידים ילידי 1928־1945, ולמרות מאמצי ההנהגה היהודית להגן עליהם מפני הגירושים למחנות ההשמדה, 9,001 ילדים נשלחו ורק 325 מהם שרדו.

ציורי הילדים בגטו טריינזשטט (באדיבות בית טרזין, קיבוץ גבעת חיים איחוד)

סאדיזם ביומיום
כחלק מפעולות החינוך והעצמאות שלהם, הדפיסו הילדים בגטו טרזיינשטט 21 עיתוני נוער. בין השאר היו לוקחים על עצמם את המשימה להיות עיתונאי הספורט שיסקרו את המרחש ב"ליגת טרזין". אגב, ברוב המקרים הם לא הסתפקו רק בתיאור המשחק, כפי שנראה בתחילת הכתבה, אלא המשיכו בתיאור מפורט של יכולת השחקנים, גודל הציפיות מהם, ציונים וטבלה מסודרת. ביקורת השחקנים, כפי שנכתבה בסיום אחד ממחזורי הליגה, נראתה כך: "לאפרט: לא ניתנה לו הזדמנות להראות מה שהוא יודע. איציק: חלש בהשוואה לביצועיו אשתקד. מישה: הפתיע בביטחונו, בעיקר במחצית הראשונה. באומל: לא הראה כלום והיה מתחת לממוצע שלו. ברנר: הפעם אחד השחקנים הטובים ביותר. פליקס: לא היה ב'פורמה'. פאולי: הראה כמה בעיטות יפות לעבר השער, אבל מיעט למסור את הכדור. הנשרים היו בסך הכל חלשים יותר, אבל נגד יריב טוב יותר דווקא ישפרו את ביצועיהם. מצב הליגה אחרי הסיבוב החמישי…".

גם התיאור הזה מופיע בכתב העת "רים, רים, רים" (Rim, Rim, Rim), שנכתב על ידי קבוצת בנים שכונתה "נשרים". "רים, רים, רים" הייתה קריאת העידוד של הבנים בתחרויות ובמשחקי הכדורגל, ומכאן מקור השם. הקבוצה נוסדה ביולי 1942 עם פתיחת המעון, לאחר שרוב הבנים הגיעו מבתי הילדים שהיו בקסרקטינים של המבוגרים ומספרם הגיע ל־40 בנים. 21 גיליונות, כולל שלושה מוספים מיוחדים של העיתון, יצאו לאור בין פברואר 1944 לאוגוסט באותה השנה, מתוכם רק הגיליון האחרון איננו גמור. הגיליונות נמצאו במלואם לאחר המלחמה. נושאי הכתיבה ב"רים, רים, רים" היו ברובם סיפורים בהמשכים שעסקו בידע כללי, זיכרונות מהבית ומהווי הגטו. לצדם קיימים לא מעט ראיונות וכתבות עם אסירים יהודים מהגטו שהיו בעברם ספורטאים ידועים, ובעיקר כתבו הבנים על ליגת הכדורגל.

כתב עת אחר נקרא "קמרד" ("חבר"), והוא יצא לאור בין אוקטובר 1943 לספטמבר 1944 על ידי קבוצת בנים אחרת בגילי 12־14. בסך הכול יצאו לאור 22 גיליונות, ושלושת הגיליונות האחרונים אף הודפסו במכונת כתיבה. לא ידוע מי עשה את המלאכה.

לצד כל אלה, היו גם ילדים שתיעדו עבור עצמם, אם ברישום ואם בציור, את הרושם העז שהשאירו עליהם משחקי הכדורגל בגטו. רות פרוינד, שנולדה בצ'כוסלובקיה ב־1926, נשלחה עם אביה קארל מפראג לגטו טרזיינשטט ביולי 1943. כעבור מעט יותר משנה נשלחה לאושוויץ ושוחררה בלנצינג, אוסטריה. אביה של רות לא שרד את מחנה ההשמדה.

לאחר המלחמה, חשפה רות את פנקס הכיס המאויר שציירה בגטו טרזיינשטט ב־1944, ובו נראה אחד השחקנים כשהוא מבקיע שער.

"במהלך יום ראשון לא הייתה שום תוכנית", נכתב בגיליון אחר על אחד הימים שבהם המגרש המרכזי בקסרקטין דרזדן לא אויש והילדים היו יכולים לשחק בו במקום הבוגרים. "לעומת זאת התקיים אירוע גדול, כי נפתחו מתקני הביצורים ובהם נפתחה האליפות הבאה: לקבוצת 'נשרים' הוענק פרס על ניצחונותיה בעבר וזכייתה באליפות הליגה. מיד עם הפתיחה שיחקה הקבוצה משחק אליפות של ממש נגד ספרטה, שהסתיים בתוצאה 0-6. בהרכב שיחקו: בוימל, מישה, איציק, ליאון, פאולי, פליקס וברנר. סבלנו קשה מאימת הבמה, כי עוד לא שיחקנו לפני קהל כה רב. אין אנו מגישים ביקורת שחקנים, כי לא ביקשנו ממישהו לעשות את מלאכת הסקירה. לדעתי היו ביצועינו ממוצעים, ובקלות גברנו על ספרטה ביחס שערים גבוה יחסית. את השערים הבקיעו ברנר, פודלינה ופליקס".

"בסופו של דבר, הליגה וכלל פעילויות התרבות והספורט התקיימו לצרכי תעמולה גרמנית", מסכם באואר, "גם בשביל הסרט המפורסם שהפיקו ועוד לפני כן כדי שיוכלו להציג את טרזין לעולם כמקום סביר עבור היהודים. לצד זה, אחד הדברים שהגרמנים הצטיינו בו זה תערובת של סאדיזם טהור בשילוב חיי היומיום. בדיוק כפי שאפילו באושוויץ היו תחרויות אגרוף, הופעות מוזיקליות ומופעי תיאטרון, כך גם בטרזין. המחשבה הייתה ש'אם אנחנו רוצחים אותם, בואו גם נהנה מזה'. עם זאת, צריך לזכור שהיותו של מישהו שחקן כדורגל ממש לא הבטיחה את הישרדותו. השחקנים אפילו חששו שאם יעמידו מולם קבוצה גרמנית והם ינצחו אותה, הם יוצאו להורג. בסופו של דבר הם שיחקו בינם לבין עצמם, והגרמנים רק השקיפו מהצד כדי להשתעשע".