לניר קלינגר יש קבוצה על שמו. כרגע היא הטובה בליגה. עליה צריך להסתכל, כי ככה נראות אלופות במחזור הראשון של העונה. הפועל חיפה נתנה הצהרה של אלופה, לא פחות. זאת הצהרה שיכולה להתאדות בהמשך אבל היא ניתנה. חיפה זו הקבוצה היחידה בליגה שהשתבחה, היא נראית טוב יותר מכפי שנראתה לפני שנה, והיא נראתה מצוין לפני שנה.
היא איבדה במהלך החודשים רבים מכוכביה הגדולים, תורג'מן בן בסט ושייימן וזה לא ניכר בה. חנן ממן מעולם לא שיחק שם. כל השמות עזבו אותה וזה עשה לה רק טוב, היא עוד יותר משכנעת. מאמן שיש לו קבוצה על שמו הגיע למיצוי היכולות שלו. יש הרבה מאוד מאמנים מעוטרים שאין להם ברקורד קבוצה על שמם, שמגלמת אותם ואת התפיסות שלהם, קבוצה בצלמם, שהיא רק שלהם.
הפועל חיפה זו הקבוצה השנייה שקלינגר רושם על שמו. הקבוצה הראשונה שלו הייתה מכבי תל אביב של עונת האליפות ב-2002/3, העונה הראשונה שלו כמאמן בליגת העל. זו קבוצה תאומה של הפועל חיפה הנוכחית. כמעט 15 שנים חלפו, תקופות אחרות, שמות אחרים, כישרונות בסדר גודל שונה, אבל אותו כדורגל בדיוק. כדורגל של קלינגר. האליפות של מכבי תל אביב באותה עונה, אליפות שלא ציפו לה, רשומה על שמו. אין לי הסבר למה נדרשו לו 15 שנים כדי להעמיד עוד קבוצה בצלמו.
תורג'מן במדי הפועל חיפה. עזיבתו לא ניכרת על הקבוצה (מאור אלקסלסי)
תפקידו האמיתי של הבלם
פעם, בלמים כונו "תחנה אחרונה". רק הם הוגדרו כך. ההגדרה אמנם התאיידה במשך השנים אבל המהות נשארה. בלם הוא תחנה אחרונה. לא עוברים אותו. לא שחקן ולא כדור, לשם כך הוא בלם. הוא תמיד ראשון לכל כדור, לא מפסיד תיקול, לוקח כל כדור בראש. יש לו טריטוריה, בין קו ה-5 ל-16, עליה הוא מופקד. זאת הממלכה שלו, אף אחד לא משוטט בה סתם כך. מי שמשוטט נענש.
כל יתר הדברים שבלמים עושים על המגרש זה אקסטרות, על הדרך. קודם כל לא עוברים אותם. ואם עוברים – מי שעבר לא יעבור יותר. דייגו גודין הוא דוגמא נהדרת לבלם. גם סרחיו ראמוס זה בלם. התקרית בין ראמוס לסלאח בגמר הצ'מפיונס האחרון לדוגמא, זו תקרית טיפוסית שבין בלם לבין חלוץ שלא הגיע לעמק השווה איתו. פורטוגל לאורך השנים ייצרה בלמים שמודעים לעצמם. היא נחשבת מעצמה בפיתוח שחקנים בתפקיד הזה של המשחק. קאוטו, פפה שנולד בברזיל, קרבאליו, גם מיגל ויטור, בלמה של הפועל באר שבע. מיד ראו עליו שהוא בלם בנשמתו.
גודין. אמאדור צריך ללמוד ממנו (gettyimages)
ז'איר אמאדור, שהגיע לא מזמן למכבי תל אביב, דולף ללא הפסקה. שלומי אזולאי, במשחק בין הקבוצות בתחילת השבוע, נזל דרכו. ז'איר, שנולד בפורטוגל וגדל בספרד, רך וחולמני, נופל ראשון ומגיע שני. אפשר לחשוב שמכבי הביאו משורר. כשעלה לאותו כדור גובה עם גיא חיימוב, השוער זרק את כל גופו, בעוד ז'איר הניח את שלו בזהירות ובתשומת לב. זה לא מנע את ההתנגשות. שניהם היו שרועים על הדשא. חיימוב קם והתאושש. ז'איר כמעט פרק כתף. ניר קלינגר לא היה מחתים דבר כזה.
הדיסונאנס במכבי תל אביב בין הניהול לכר הדשא
מאמנה הנוכחי של מכבי תל אביב, ולדימיר איביץ', היה יכול לקוות לפתיחת עונה יותר הדרגתית מזו שזומנה לקבוצתו: שני משחקים גב אל גב במסגרת הפליאוף של הליגה האירופית, מכבי חיפה ביניהם, באר שבע בסיומם. זו פתיחת עונה אכזרית. רצף משחקים שגם באמצע העונה אתה מקווה לא לקבל. באף משחק אסור ליפול. ארבע פסגות תוך עשרה ימים, אחת אחרי השנייה.
לאיביץ' עוד אין קבוצה על שמו. רק מה שמסופר מעיד עליו. הוא סרבי. וסרבים כמנהגם לא לוקחים שבויים, זו גישה בסיסית נכונה להטמיע בקבוצת כדורגל, כי מכבי של השנים האחרונות זו קבוצה ותרנית. איביץ' הוא מאמן צעיר בתחילת הדרך וזה בדיוק מה שמכבי צריכה. מאמן צעיר, רעב בתחילת הדרך, שכאן הוא נבנה, כאן הוא מבסס את עצמו. יש להם ניסיון מר עם כאלה שרק עברו והמשיכו הלאה. הוא מטפח צעירים – אי אפשר לדרוש יותר. הוא לא רואה אף אחד ממטר – זה חשוב. הוא סמכותי, קריר, מרוחק – אי אפשר לבקש יותר מזה. זה בדיוק מה שאתה רוצה על הקווים.
איביץ' נופל טוב על מכבי. היא זקוקה לבשורה חדשה. גרף ההתקדמות שלה מאז הכריזה על ניהול זר מעיד על תקיעות. הקבוצה האחרונה שמכבי העמידה ושהסעירה לפרקים הייתה של סוזה, בעונה השנייה של ג'ורדי. הקבוצה שלקחה את הטרבל בשנה שלאחריה תפקדה על אדי הדלק של הקבוצה ההיא. סוזה היה המאמן האחרון שמכבי העסיקה שהעמיד קבוצה בצלמו. כל היתר לא ניכרו בה.
במהלך השנים האלה מכבי משעממת. מנוהלת נכון, בתבונה, עם סטייל, בחדשנות, לא מעט קלאס, הרבה מחשבה, ראייה למרחוק, אבל הכל במישור הניהולי. על המגרש זו קבוצה משמימה רוב הזמן, שמניעה כדור לרוחב כבר שלוש שנים. היא מועדת לספוג גול טיפשי, בסופו של דבר גם סופגת אותו, אבל מכילה את העלבון, מקפידה לשמור על פאסון ולשמר את מעמדה כקבוצה בעלת התקציב הגבוה בליגה, נתון שמשום מה לא מתבטא על המגרש.
הלקח שהקבוצות הישראליות מסרבות ללמוד
הקבוצות הקטנות מאירופה, סאפרסבורג לדוגמא, מלמדות אותנו שיעור בכדורגל כבר די הרבה שנים ואנחנו לא מפנימים. משום מה הם נתפסים נחותים בעינינו. מגיעים על פי רוב ממקומות די נידחים, עיירות ספר מעוטות תושבים במדינות שלא ידועות במסורת הכדורגל שלהן. תמיד הם דלי תקציב, דלי כישרון, עושים עוד דברים בחיים חוץ מלשחק כדורגל. אין להם יומרות, אין להם שמות והם חובטים בכדורגל הישראלי פעם אחר פעם – וזה לא לומד את הלקחים.
אי אפשר להפסיד לסארפסבורג בצורה יותר ישראלית מזו שמכבי הפסידה לה במשחק הראשון. הישראלי תמיד ייתפס מופתע מהמחויבות, מהפיזיות, מהנחישות של הדייגים. שלושת הגולים שמכבי קיבלה מהנורווגים אלה גולים שדייגים נותנים ושאיתם הם מנצחים משחקים כבר הרבה מאוד שנים. הם לא נותנים גולים אחרים. הם ידחפו את הכדור קדימה ויעוטו עליו עד שמשהו טוב יצא להם מזה. נגד קבוצות ישראליות זה מספיק. קבוצה ישראלית לא מוצאת פתרונות לגישה כזאת של משחק. הבעיה היא שזה קורה למכבי, שבשלב הזה של החיים שלה לא הייתה אמורה להיראות כל כך ישראלית.
מכבי חיפה כבר חושבת בקטן
אני חושב שאני מכיר את תחושת הבטן של אוהדים שרופים כשהקבוצה שלהם מתמודדת נגד יריבה מושבעת שאסור להפסיד לה, מה שלא יהיה. הבטן מתכווצת. מכבי חיפה כבר לא גורמת לבטן להתכווץ. היא כבר לא יריבה מושבעת. חיפה הפסיקה לדרוך את היריבות שלה, לאתגר אותן, בטח לא לאיים עליהן. חיפה מצטמצמת, הולכת ונעשית קטנה, האוויר יוצא ממנה, אין לה יומרות, היא מגיבה לכישלונותיה כמו שקבוצה קטנה מגיבה: "עד להרחקה שלטנו, היו לנו הזדמנויות, לא ניצלנו, השופט". אלה דיבורים של רעננה.
אפשר לעלות נגד מכבי חיפה בכל הרכב, חיפה כבר תמצא דרך להפסיד. לפי איך שהיא נראית, ומה שהיא משדרת לעומת הפועל חיפה, קלינגר צריך לזכור דבר אחד: סימאונה בחיים לא היה הולך לאמן את ריאל מדריד.
שחקני מכבי חיפה. חושבים כמו קבוצה קטנה (ערן לוף)
מה דעתך על הכתבה?