יום שישי, 5 באוקטובר, שעת בין ערביים. על כביש 4, בין צומת רעננה לצומת מורשה, דרומה, מצטופפים חמישה עיתונאים ביונדאי שלי בדרך לפיזור. נגמר אימון הנבחרת, מחרתיים יש משחק נגד אוסטריה. האווירה טעונה.
הימים ימי הפיגועים הגדולים. יום קודם התרסק מטוס נוסעים רוסי מלא בישראלים מעל הים השחור. טיל נ"מ אוקראיני הוריד אותו. היריבה של נבחרת ישראל למשחק האחרון במוקדמות מונדיאל 2002 היא אוסטריה, שנתיים אחרי ה-0:5 שחטפה ברמת גן, חצי שנה אחרי ההפסד המיותר נגדה ב"ארנסט האפל", בפראטר של וינה. חודש שהם בוכים לכל העולם שמסוכן בישראל. תשעה שחקנים פורשים מהנבחרת כדי לא להגיע לתל אביב (כמה שבועות לאחר מכן יעשו זאת שישה שחקנים של צ'לסי). האוסטרים מזעיקים בלם בן 40, הופעת בכורה בנבחרת. בן 40! לא מספיק שהם אוסטרים,
על כל הזיכרונות הקולקטיביים, עכשיו מגיע מופע הבכיינות הזה. עושים מהמדינה שלנו עולם שלישי, זו התחושה. אם הם עולים עכשיו על הדשא ברמת גן, גם נבחרת העיתונאים נותנת להם רביעייה. תחושה של זעם עצור, תשוקה אדירה ועלבון צורב מתדלקת את הציבור. אלה ימים אחרים. רמת גן סולד אאוט. זה גם יום שישי ה-5 באוקטובר, כמה ימי שישי של ה-5 באוקטובר מכירים כבר בישראל? רק אחד.
ואז מגיעה השיחה לסלולארי. פיפ"א החליטה לדחות את המשחק, הוראה של היו"ר אז ספ בלאטר. בהחלטה של שבריר שנייה מגיע סיבוב הפרסה, וכולנו דוהרים למלון דן קיסריה, שם שוהה הנבחרת. מגיעים, אבל מהנבחרת לא נשאר אפילו אבק. רק ריצ'רד נילסן המנוח, המאמן הדני החביב, מעביר את התיק האישי לאוטובוס הריק, ולא עונה לשאלות. נילסן, גם אם הייתה נופלת פצצת אטום על בית הדירות בו התגורר בהרצליה, היה מגיב על כך במסיבת העיתונאים הבאה. יקה דני, אבל נחמד.
נילסן. יקרה דני, אבל נחמד (Gettyimages)
הקטע לא מובן. טיל אוקראיני, מטוס רוסי, ים שחור – כל חטאנו היה שהטיסה יצאה מנתב"ג, ועכשיו העולם כולו נגדנו. כל הבילד-אפ התפוגג. המשחק נדחה ב-20 יום, וכל מה שרצתה הנבחרת זה לעלות לדשא ולנצח ולגמור עם זה כבר. האוסטרים היו צריכים תיקו, והם השיגו אותו. בדקה ה-92. בכדור חופשי מיותר שבעט אנדראס הרצוג בין הרגליים של אבי נמני, כדור שעד עכשיו מתגלגל לאטו לשער של דודו אוואט. אין רגע צרוב יותר קולע להגדרה של "בא לי למות" מאותו רגע. ועוד הרצוג.
הם היו שלושה. טוני פולסטר, חלוץ ענק עם תלתלים של לואי ה-14, פטר שטוגר, תווי פנים שמסדרים לשולחיהם פרנסה יפה מסרטי שואה, והרצוג, הבלונדיני עם הנעל השחורה, שחקן שהתחיל לפרק אותנו כשהאפל, על שמו קרוי האצטדיון הלאומי בווינה, עוד השתעל על הספסל. בהגדרה הספורטיבית לצורר, הרצוג מככב לצדו של צ'ארלי יאנקוס, גבוה מעל שני חבריו הנ"ל.
הרצוג והשיוויון. אין רגע יותר קולע להגדרה של "בא לי למות" (AFP)
הדבר האחרון שמישהו שחי את נבחרת ישראל תיאר לעצמו זה שמכל המאמנים בארץ ובעולם יוביל דווקא הרצוג את נבחרת ישראל למוקדמות יורו 2020. מין הלצה לא אמיתית על חשבון נבחרת ישראל המדשדשת, סוג של "נא בעין" לאייל ברקוביץ', שלקח את התוצאה ההיא כל כך קשה ומאז נורא רצה לאמן את הנבחרת.
אנדי הרצוג פירק את נבחרת ישראל ב-27 באוקטובר 2001, ריסק את הדור הכי טוב שהיה פה מאז מקסיקו 70. באופן פרדוקסלי, אין מתאים ממנו לשקם אותה, למנוע ממנה את הרגעים ההרצוגיים הבאים, לקחת אחריות.
אם לא בשבילנו, לפחות בשביל נילסן.
מה דעתך על הכתבה?