איטליה מנצחת ככה משחקים. איך כדורגל כזה יוצא מנבחרת ישראל?

נבחרת איטליה מנצחת ככה משחקי כדורגל. היא יכולה לעלות ליתרון מוקדם, מתאים לה שהשער שתכבוש יגיע משום מקום; מהלך אופורטוניסטי, ערמומי, שמשקף את אתיקת המשחק שלה. ניצול מלוטש של רגע מת בצד השני של המגרש. שם ספגו פגיעה קטלנית שגורמת לאובדן שיווי משקל. גם נקלעו לפיגור, גם יצאו מטומטמים. שיטו בהם. הדם עולה להם לראש, הם תוקפים בזעם, אבל איטליה בנויה לספוג התקפי זעם. יש לה הגנה, יש לה תרבות של הגנה, ותמיד יש לה שוער בשער.

זה המצב הטבעי שלה, תוכנית משחק שטבועה בה. איטליה בשליטה גם כשהיא נשלטת. כשהיא מתגוננת ונראה שעוד רגע סופגת, איטליה יוצאת קדימה. היא רק מזכירה ליריבה נגד מי היא משחקת ושהגרוע מכל עוד לא קרה לה. איטליה יכולה לשחק כך שעה, כשהיא ביתרון קטן ומתנדנד. היא תחזור לשלוט במשחק בדקות המכריעות שלו. כאילו הרימה מתג. ובדקות האלה, לקראת הסוף, היא כובשת את השני. שער ההכרעה של איטליה זה תמיד ביצוע מבריק, אישי או קבוצתי, שער שמבטא עליונות.

איך כדורגל כזה יוצא מנבחרת ישראל. מתי הייתה נבחרת שתוך שלושה ימים מנצחת פעמיים ברציפות שתי נבחרות שמדורגות מעליה, בשני משחקים מכריעים, כשהכסף מונח על השולחן, וחושפת תעצומות שככל שהיה ידוע השחקן הישראלי חף מהן.

נאתכו. קפטן ועושה משחק (דני מרון)

שנתון 72' מזוהה בכדורגל הישראלי כדור הזהב שלו. ברקוביץ', נמני ורביבו נולדו ב-72'. לילידי 72' מצרפים גם את ראובן עטר שנולד ב-69', את זוהר ואבוקסיס שנולדו ב-70', את אלון מזרחי ובנין שנולדו ב-71'. כל אלה סבבו את ילידי 72' וככה קיבלנו את דור הזהב.

דור הזהב לא ניצח בפארק דה פרינס, הדור שקדם לו ניצח, אבל לדור הזהב הייתה נציגות מכריעה במשחק הזה. גם בהמשך היו לדור הזהב הבלחות. הוא ניצח את אוסטריה ברמת גן 0:5. הנבחרות שהעמיד תחת שלמה שרף מוכרות בעיני רבים כטובות ביותר מאז סיפוחו של הכדורגל הישראלי לאירופה; האינדיבידואלים שלו מוכרים ככישרונות הבולטים ביותר שצמחו כאן בעשורים האחרונים. דור הזהב קבע את הסטנדרטים – מהי גדולה ומיהו כוכב. 

תפיסת דור הזהב קובעת שכל מי שגדלו אחריו הם רק אינדיבידואלים שצצו פה ושם באקראי, כישרונם ויכולותיהם הוכרו ובחלק מהמקרים מומשו, אבל הם לא דור זהב, לא בנו עליהם, אין עידן על שמם ולא יהיה. רק לדור הזהב נשמר המעמד הזה. בניון הוא יליד 80'. יוסי זה אחד, לא דור. השנתון של 87' נתן לכדורגל הישראלי את זהבי, אלירן עטר ותומר חמד. שנתון 88' הוציא מתוכו את בירם כיאל, ביברס נאתכו ומאור בוזגלו. צרף את אלה לשנתון שקדם להם, תקבל דור זהב לא פחות נוצץ מהמקורי, אבל הם אפילו לא מוכרים כדור.  

בוזגלו. הילה של כוכב עוטפת אותו (דני מרון)

על פי הסטנדרטים שנקבעו בעידן של דור הזהב, מאור בוזגלו יוכר ככוכב הרבה לפני מואנס דאבור. בוזגלו נולד עם הילה של כוכב, לכן הוא כוכב. מה מונאס? מונאס עובד קשה. בוזגלו כזה כוכב שמעמדו נשמר גם כשהוא לא משחק, ורוב הזמן הוא לא משחק. ובזמן שבוזגלו לא משחק, דאבור יכול לסיים כמלך השערים של הליגה האוסטרית ועדיין לא יהיה לו את המעמד שיש לבוזגלו. כי לבוזגלו יש פלאש, דור הזהב העריך פלאש.

בנין שיחק בשעתו שלוש עונות בליגה האיטלקית. מעמדו בכדורגל הישראלי נבנה הרבה בזכות ההתמדה והקשיחות שסייעו לו לשרוד את תרבות הכדורגל התובענית שנהוגה באיטליה. הוא שרד בברשיה שלוש עונות וידעו להעריך זאת בימי דור הזהב, רק במידה, בנין אחד הספיק. כיאל שורד שמונה עונות בתרבות כדורגל דומה בתובענותה לזו שבנין שרד בה שלוש עונות. איזה סיכוי יש לכיאל  לקבל את ההכרה שמגיעה לו? בעינינו, הוא עוד גרסה של בנין. הסיכוי שהייחודיות שלו תוכר דומה לסיכוי של מיכה בנישה של ברקוביץ'. ראינו את דור הזהב, ראינו הכל.

יש הרבה אומות שתקועות עם דור הזהב שלהן. פורטוגל זכתה ביורו רק אחרי שהשתחררה ממנו באופן סופי. הנבחרת שזכתה עבור פורטוגל ביורו הטילה את מימיה על הסטנדרטים שהכתיבו שני דורות זהב שקדמו לה – הדור שסבב את יוזביו באמצע שנות ה-60, וזה שסבב את פיגו באמצע שנות ה-90 – וחדלה לחסות בצלן.

כיאל, טוואטחה ודאבור. הרצוג מאמין בהם (אודי ציטיאט)

דאבור, מיכה, דיא סבע, אלי דסה, טאלב טוואטחה, ילידי 92', נמנים עם דור שעד לפני שבוע ביטא את הריק הגדול שנוצר כאן מאז דור הזהב ההוא. ילידי 92' נתפסים כחסרי סיכוי, אין מהם ציפיות, אין טעם לבוא למשחקים שלהם. פעם היו כאן שחקנים, פעם גדלו כאן.  

ילידי 92' מתפתחים בתוך אווירה מדכאת ומצמקת. זו אווירה שאופפת את הנבחרת כבר הרבה מאוד שנים ובתוכה הם אמורים להוביל אותה. באופן אישי הם בשיא המקצועי שלהם, בדיוק בגיל המתאים. פה ושם הם כבר קיבלו הזדמנויות במדים הלאומיים וכשקיבלו רק הצדיקו את מה שחשבו עליהם מלכתחילה. שום דבר לא ראינו מהם, מתים כמו כל מה שסובב אותם; הליגות, הנבחרות, הכדורגל בכללותו.

מגיע צוות אימון זר, אנחנו סקפטיים לגביו, נכווינו כבר בעבר. אנחנו לא קליינטים קלים, האוסטרים נחשפים לזה מיד. יש להם מושג מי אנחנו הרבה לפני שאנחנו יודעים מי הם. אנדי הרצוג יודע על הכדורגל הישראלי הרבה יותר ממה שהכדורגל הישראלי יודע עליו. את זה הרצוג מבין, הוא רק לא מבין איך זה שהוא מכיר את הכדורגל הישראלי יותר טוב מכפי שהכדורגל הישראלי מכיר את עצמו. זה הפתיע אותו, גם את רוטנשטיינר. שניהם ראו את המגבלות, הן זועקות לשמיים, אבל הם גם ראו מה שהמקומיים, באווירה שהם שרויים בה, לא יכולים לראות. אין פה הרבה, אבל מהמעט שיש אפשר לעשות משהו.   

הרצוג. יודע לסנן בולשיט (דני מרון)

שיעור קומתם המקצועי של האוסטרים עוד לא הוכח, אבל נראה שהם יודעים לסנן בולשיט. זה מאפשר להם לראות מה בכל זאת מצוי מתחת לידיהם. מנקודת המבט שלהם, דאבור זה לא עוד שחקן אניגמטי שלפעמים מוזמן ומגיע ולפעמים לא. דאבור זה שחקן שסביבו נבנית קבוצה. קודם כל הוא. מה שדאבור עושה כבר ארבע שנים באירופה זה יותר ממה שזהבי עושה בליגה הסינית. זהבי שחקן מצוין שיכול להועיל להם בהמון דרכים, והוא גם יועיל, אבל לא במקום דאבור. אחרי דאבור. זה יחס שדאבור מורגל בו מזלצבורג, הוא גם יודע מה עליו לתת בתמורה. בשני המשחקים שלו במדי הנבחרת דאבור קיבל ונתן את מה שהוא מקבל ונותן כל שבוע בליגה האוסטרית. 

נאתכו בעינינו זה שחקן כמעט גמור. גם בשיאו לא ראינו ממנו הרבה. תמיד הוא נראה כבוי במדי הנבחרת, כאילו נידון לשחק בשורותיה, מת מהלך. מנקודת מבטם של האוסטרים, נאתכו זה פליימייקר שהכל עובר דרכו, הוא מקבל את ההחלטות, הוא שולט בקצב. הלב של הקבוצה. הוא מקבל גם את סרט הקפטן ומבין את המשמעות של המינוי. האוסטרים קיבלו בתמורה פליימייקר וקפטן.

אנחנו לא באמת מבינים מה טוואטחה עושה בבונדסליגה. שלוש עונות הוא כבר שם ואנחנו לא מבינים איך זה. ידענו שטאלב מוכשר, אבל הטלנו ספק ביכולת קבלת ההחלטות שלו, זה מה שנאמר עליו, התכוונו לכך שטאלב קצת טמבל. האוסטרים לא יורדים לרזולוציות האלו, להם ברור מה הוא עושה בפרנקפורט, סביב היכולות האלו הם בונים מערך. 

אנדי הרצוג ועוזרו אלון חזן. ייני הוא אחד הבאנקרים שלהם (ערןן לוף)

שרן ייני מוכר כפקיד כדורגל שהתמחותו בפעולות בלתי נראות לעין. מי היה יכול להעלות בדעתו שהמומחים שהבאנו מחוץ לארץ יפתחו את הקדנציה שלהם עם ייני על המגרש. אבל מבחינתם, במצבים מסוימים, ייני זה באנקר. הוא היה כזה אצל כל המאמנים האירופים שעבר תחת הידיים שלהם. גם במכבי, גם בהולנד. בתקופה הזו, בשלב שבו הנבחרת נמצאת, ייני זה באנקר כי הוא סוגר, כי הוא מדויק, כי הוא אחראי, כי הוא מונע ומנטרל, כי ייני זה דבק. לאוסטרים לא צריך לספר מה זה דבק עבור קבוצה. הם יודעים להעריך תרומה עקבית ויציבה, הם גם רואים את הפעולות הקטנות, הבלתי נראות לעין, בנוסף לדבק שהוא. ייני ייתן את זה לכל מי שמעריך את הדברים הקטנים ומייחס להם חשיבות. את ייני לא היו סופרים בדור הזהב.   

אפשר לעבור אחד-אחד על כל שחקן שהאוסטרים העלו למגרש בשני המשחקים האחרונים של הנבחרת. זה ניכר בהם, דסה ביטא זאת בשמם. כל אחד עלה למגרש בידיעה שהוא מספיק טוב ומשום כך בחרו בו. כאן זה התחיל והמשיך להתגלגל ונמצא שהדיכאון מידבק, אבל גם היציאה ממנו מידבקת. מה שבסך הכל קיבלנו מהאוסטרים השבוע זה שיעור בניהול כוח אדם.