לכאורה, שום דבר בסיכויי הנבחרת להעפיל לפלייאוף דרג ג' של ליגת האומות לא השתנה. ירדה האופציה של הפסד מינימלי, אבל מי חשב עליה ברצינות. תיקו או ניצחון יספיקו, כמו נבחרת ישראל בסידני ב-1989.
הבעיה היא שהרבה השתנה. הניצחון המוחץ של סקוטלנד, ובעיקר התצוגה המרשימה עם הרכב טלאים שהתבסס על מחליפים, משנה לגמרי את התחושה שזה בידיים שלנו. תיאורטית זה כן בידיים שלנו, מעשית זה לגמרי בידיים שלהם. אצטדיון האמפדן פארק, שמכיל 52 אלף מקומות ישיבה, היה מלא ב-17,455 צופים בלבד במשחק הבית הרשמי הקודם של הסקוטים מול אלבניה. מחר, ברוח המקפיאה של גלאזגו ותחת רעש הפגנות ה-BDS, הכמות אולי לא תהיה קרובה לזו שהתייצבה במשחק הבית הלפני אחרון, לפני שנה מול סלובניה – קרוב ל-47 אלף איש – אבל עדיין תהיה מרשימה ומרתיעה. להיכנס לאצטדיון מלא בצבא הטרטן, שרוקע ברגליים ומרעיד את הטריבונות, זה לא משהו שאפילו המנוסים בשחקני ישראל מכירים.
במילים אחרות: משהו במומנטום השתנה.
מה דעתך על הכתבה?