ביום כיפור, אלוהים היה איתנו: כשישראל ניצחה בשווייץ

עמוס מנסדורף
עמוס מנסדורף | עדי אבישי

סיפורי ה-70: אליעזר לחנה לא ישכח את סנסציית הענק בסיומה מנסדורף הגדול הקפיץ אותו הביתה. וגם: המחמאה שקיבל משה גרטל ממרק ספיץ והביקור המרגש של נבחרות ישראל במוסקבה

(גודל טקסט)

מנסדורף ובלום עשו היסטוריה בערב יום הכיפורים / אליעזר לחנה
כשניגשים לערוך סיכום 70 שנות ספורט לישראל, איכשהו יוצא שעושים גם סיכום ביניים לקריירה העיתונאית שלך. כמעט 40 שנה (מפחיד לקלוט שאני מתבגר) ויש בהן יותר מרגע או שניים ששווים מילה או שתיים. הגביע של יהוד, הגול של אוחנה באוסטרליה, אבי רן ז"ל, ההפסד לקולומביה, ההצגה של מראדונה בר"ג, אבל הכי גדול, לדעתי, היה הניצחון של נבחרת הדייויס שלנו על שווייץ. ערב יום הכיפורים 1993.

שווייץ טובה מאיתנו לאין ערוך, ומסכימה להקדים את צמד המשחקים האחרון בגלל כיפור לשעות הבוקר המוקדמות. יום שישי, 24 בספטמבר. כיפור (ושבת) נכנסים בשעה 17.15. שווייץ מוליכה 1:2 אחרי הזוגות. שבע בבוקר, עמוס מנדורף אנדרדוג נגד המדורג 1 מרק רוסה. אנדרדוג? עמוס? מנצח אותו. 2:2. ועכשיו, גלעד בלום נגד יעקב לאסק. בערך הראל לוי נגד תומאס ברדיך היום.

מתחילים בעשר, וגלעד בטירוף. אנשים שומעים שיש סיכוי ומרכז הטניס מתחיל להתמלא. המשחק נמשך ונמשך וכבר יש חשש שיגלוש לכיפור. הקהל התחיל לעזוב. עוד מעט בית כנסת. סעודה מפסקת. בערך בשלוש, מתחיל גשם. וגשם בטניס, אתם יודעים – מפסיקים. לחתוך את המתח בסכין זו לא קלישאה, זה ערך עליון. אני מבין שאצלי בבית כבר יש לחץ, כי איפה אני? יושבים לאכול תיכף. אפילו הטלוויזיה נאלצה לקפל את השידור.

בערב יום הכיפורים 1993, אלוהים היה איתנו, כי גלעד בלום עשה את אחת הסנסציות הגדולות של הספורט הישראלי אי פעם. ועמוס? הוא היה צריך לדאוג להביא הביתה, במכונית הספורט שלו, את שבעת האנשים הבודדים שנשארו במרכז הטניס. גם אותי.


מנסדורף. אחת הסנסציות הגדולות של הספורט הישראלי (עדי אבישי)

איך כמעט ניצחתי את מרק ספיץ / משה גרטל
ב-1969 השתתפתי במכבייה השמינית כשחיין, אלוף ישראל. מרק ספיץ האמריקני, מי שזכה לכינוי "שחיין מעולם אחר" השתתף גם הוא. ביום החמישי לתחרויות, משחה שליחים, ארבע פעמים 200 מטר חופשי, פנטזתי לנגוס מהצלחתו של ספיץ. חלמתי על חתיכת תהילה קטנה לעצמי. במשחה השתתפו דרום אפריקה, מקסיקו, בריטניה, צרפת, בלגיה, ארה"ב וישראל. שתי האחרונות מוקמו במסלולים 4 ו-5. "המהמרים" העניקו ניצחון קליל לאמריקנים.

שלושת אלפי הצופים ביציעי העץ סביב בריכת "גלי גיל" (היום הבורסה ליהלומים), כמעט הפילו "שמיים אל מים", עודדו אותנו הישראלים: קראוס, שטרן ורבס, שפתחו פער והעניקו לישראל יתרון רציני. חילוף אחרון, זינקתי למים כמוביל והותרתי את ספיץ מאחור.

הניצחון כמעט כאן. "יששש…" רציתי לשאוג בתנועות האחרונות לעבר הקיר. אך לא. ספיץ חלף על פני, כאילו הייתי אבן טובעת. רביעיית השליחים האמריקנית זכתה במדליית זהב. מאוכזבים זכינו במדליית כסף.


האמריקאים זכו בזהב, אנחנו הסתפקנו בכסף (אסף קוטין)

40 שנה לאחר מכן, המכבייה ה-18, ספיץ אורח כבוד, ואני כתב ספורט מראיין אותו לטלוויזיה (הערוץ הראשון). הוא מביט בי, מסתכל למצלמה, ואומר בלי להתבלבל: "אתה היית היריב הקשה ביותר שהיה לי בכל שנותיי כשחיין!".

"נו באמת" אמרתי לו, "די לעטוף אותי במחמאת חמאה…". "תתפלא" קטע אותי הפנומן היהודי, "תתפלא. תמיד הובלתי בכל המשחים וניצחתי. אתה היחיד שרדפתי אחריו. הניצחון עליך היה סוג של נס מכבים", חייך וקרץ.


"אתה היית היריב הקשה ביותר שהיה לי בכל שנותיי" (אסף קוטין)

קודריצקי נגד אסייג / מאיר ריפמן
9 באוקטובר 1990, מוסקבה, ברית המועצות של אז… נבחרות ישראל בכדורגל ספגו שם תבוסות במשחקי ידידות: הבוגרת הפסידה 3:0 והצעירה כפליים 6:2, אבל העניין המקצועי היה השולי כאן, ומה שריתק יותר מכל הייתה החזרה למוסקבה אחרי 23 שנים של נתק עם המעצמה הקומוניסטית. לחוות, להרגיש ולראות את החיים מעבר למסך הברזל שנפתח. וזה האירוע שנחקק היטב בזיכרוני במהלך 21 שנות עבודתי כעיתונאי במעריב ספורט.

עוד לפני הנסיעה הכינו אותנו העיתונאים, שחקנים וכל חברי המשלחת הגדולה למה לצפות ואיך להתנהג. תדרוך לא רגיל ומקובל. אמרו שנצטייד בחפיסות סיגריות, מסטיקים, שימורים, תחתונים, דולרים (להחליף שם לרובלים) כדי לחלק לתושבים העניים במוסקבה, ולשמח את ליבם. וגם נייר טואלט, אבל זה לשימוש עצמי, כי לך תדע מה יש שם. הזהירו שבחדרים במלון כנראה יש מצלמות ומיקרופונים, ושכל דבר שלנו מתועד. שם ואז המציאו את "האח הגדול". בימים ההם, היה כתוב בדרכון הגובה של כל אחד, ואני זוכר שאחרי הנחיתה בביקורת הגבולות בשדה התעופה, היה מטר נסתר ומראה למעלה, שבודק ומאמת שאכן אנחנו בגובה המתאים.

מלון "רוסיה", מהמלונות הגדולים באירופה, היה בכיכר האדומה. מעל 3,000 חדרים, ורבים הלכו שם לאיבוד. כדי לא לאחר לארוחות, השחקנים היו יוצאים מהחדר חצי שעה ויותר לפני הזמן. האוכל היה על הפנים, ובכל ארוחה היה בשולחן קוויאר שחור. הרופא המיתולוגי של הנבחרת, דוקטור מרק רוסנובסקי, רוסי מלידה, עזר לכולם להבין במה מדובר.

ביציאה מהמלון לכיכר האדומה, היו אוהלים קטנים של שובתים ומוחים, שהציבו שלט ענק "בית של עבד סובייטי מדוכא במאה ה – 20", זה מול זה. מחזה סוריאליסטי. נתנו להם רובלים, והם לא הבינו מאיפה ברגע אחד בא להם האושר הזה. "סנטה קלאוס" הקדים או כמו שהם מכירים את המקביל אצלם את "סבא כפור". כך היה גם עם עובדי המלון, שקיבלו את מה שהבאנו וחילקנו, אבל הצטערו שעזבנו כבר אחרי שלושה ימים. כל אחד מהמשלחת חזר הביתה עם הבבוקשה, כי אחרת איך יאמינו שהיינו שם.

ולימים, הגיע לשחק בבני יהודה ניקולאי קודריצקי ז"ל, והוא גילה לשוער יעקב אסייג, שהוא שיחק נגדו באותו המשחק, מה שאסייג לא זכר וידע, וכך נסגר מעגל.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי