הריגוש נעלם: הווינריות של באיירן גדולה מדי על הבונדסליגה

באיירן מינכן
באיירן מינכן | צילום: AFP

פער הנקודות הוא דו ספרתי כבר שנים, האליפות נסגרת מראש חודשיים לפני סוף העונה והאוהדים עדיין מאוכזבים. באיירן מינכן שולטת ללא עוררין בליגה, אבל אסור לה לחכות להצלחה בליגת האלופות כדי לחגוג כמו פעם

(גודל טקסט)

באיירן מינכן מקדימה את שאלקה ב-17 נקודות כאשר נותרו 7 מחזורים לסיום העונה בבונדסליגה. פירוש הדבר – ניצחון על דורטמונד בקרב הקלאסי בשבת, בתוספת כישלון של היריבה הכחולה בפרייבורג, יכתיר את החבורה הבווארית לאלופת גרמניה כבר בסוף השבוע הקרוב. תהיה זו אליפות שישית ברציפות, והחגיגות יהיו עליזות לכאורה, אך אליה וקוץ בה – הן גם יהיו מזוייפות למדי. כי אנשים לא נוטים לקפוץ מאושר על כך שהתעוררו בבוקר. מבחינת באיירן, זכיה באליפות הפכה לשגרתית לחלוטין. אין בה ריגוש אמיתי.

אתם יודעים מה זה ריגוש? במאי 2000 היתה זקוקה לברקוזן לתיקו במגרשה של אונטרהאכינג הצנועה כדי לסיים לראשונה בתולדותיה בפסגה. היא הפסידה 2:0 בגלל שער עצמי של מיכאל באלאק, ובאיירן עקפה אותה. אולי הנס לעג אז ליריבה והגדיר אותה "נברקוזן", והיצרים התלהטו.

בחלוף שנה, היתה באיירן עצמה זקוקה לתיקו בהמבורג על מנת להקדים את שאלקה ולהגן על הכתר. אחרי 90 דקות מאופסות, כבש סרגיי ברברז שער דרמטי והעלה את הנציגה הצפונית ליתרון מדהים. בשאלקה כבר חגגו את האליפות כי סברו בטעות ששריקת הסיום בהמבורג נשמעה. "אליפות של 4 דקות" קראו לזה. בפועל, נותר עוד זמן, ופטריק אנדרסון השבדי הישווה בבעיטה חופשית כנגד כל הסיכויים. באיירן – הווינרית הגדולה של גרמניה – שוב היתה אלופה. אוליבר קאן, שעלה להתקפה בשניות המכריעות, רץ באמוק לדגל הקרן, נשכב על הדשא ונופף בו. היה זה רגע בלתי נשכח של שכרון חושים.

אתם יכולים לדמיין מישהו מכוכבי באיירן חוגג עם דגל הקרן העונה? אין שום סיכוי. כאשר האליפות מובטחת ללא מאמץ מיוחד, למי אכפת מתי בדיוק זה יקרה? אם לא השבוע, אז בשבוע הבא. ואולי בעוד שבועיים. אפילו האוהדים איבדו עניין של ממש. הם כועסים על כל תוצאת תיקו בליגה, וכל הפסד בגרמניה הוא סיבה לניתוחים על משבר בבאיירן. ניצחונות מתקבלים כמובנים מאליהם. הם לא מוערכים מספיק. אליפויות לא מוערכות מספיק. היעדר התחרותיות הופך את האליפות ללא רלוונטית.

אוהדי באיירן מינכן. רק הצלחה באירופה תספק אותם (Gettyimages)
אוהדי באיירן מינכן. רק הצלחה באירופה תספק אותם (Gettyimages)

קחו, למשל, את הקדנציה של פפ גווארדיולה. 3 שנים הוא בילה במינכן, ובאיירן זכתה בקלילות ובאלגנטיות ב-3 אליפויות. בשנות ה-70', ה-80', ה-90' או בעשור הראשון של המילניום החדש, היו נושאים את המאמן הקטלוני על הכתפיים על התוצאה הזו. אלא שזה ממש לא היה המצב. אוהדי באיירן רבים מאוד הגדירו את פפ ככשלון קולוסאלי, בגלל שהקבוצה הודחה בחצי גמר ליגת האלופות בכל אחת מעונותיו. אליפויות? זה קל. אפשר היה לקחת אותן גם בלי מאמן. עם התחושה הזו קשה מאוד להתווכח.

25 נקודות יתרון היו לבאיירן על סגנית האלופה בעונת 2012/13. ב-2014 עמד הפער על 19 נקודות. ב-2015 הוא הצטמצם ל-10, והגרמנים חשו הקלה מסוימת. גם ב-2016 הוא עמד על 10 נקודות. אשתקד הוא צמח חזרה ל-15. העונה צפוי המרחק הסופי להיות גדול אף יותר, אבל אם באיירן תפסיד בחצי גמר ליגת האלופות היא תרגיש שלא עשתה דבר. ערך הבונדסליגה ירד מאוד בעיניה. הווינריות התעמעמה, כי כאשר משהו קל מאוד להשגה, אתה לא יכול להיות ווינר כאשר אתה משיג אותו.

גוואדריולה. שלוש אליפויות ועדיין נחשב לכישלון (AFP)
גווארדיולה. שלוש אליפויות ועדיין נחשב לכישלון (AFP)

וזו הבעיה הגדולה של באיירן בתקופה זו. כי הליגה הגרמנית עדיין נהדרת. האיצטדיונים מלאים, הרמה גבוהה, המאבק על הכרטיסים לצ'מפיונס מרתק, קרבות ההישרדות לא משאירים אף אחד אדיש. ורק סוגיה אחת לא עומדת על הפרק. כולם יודעים מראש מי תהיה האלופה, ובאיירן – שהרגה במו ידיה את הקרב על הכתר – היא זו שמפסידה מכך יותר מכולם. היא השתעבדה להצלחותיה. במובן מסוים, היא הוציאה את עצמה מהליגה. היא נטע זר. פעם היא היתה החלק החשוב ביותר מהבונדסליגה. היום היא מרחפת מעליה, כאילו צופה מהצד.

התוכנית העסקית של הנס וקרל היינץ רומניגה היתה פנומנלית. באיירן השכילה להחליש את יריבותיה הבולטות על ידי החתמת השחקנים המובילים. גם בקיץ הקרוב היא תעשה זאת כאשר ליאון גורצקה, הקשר הנפלא של שאלקה, יצטרף אליה בהעברה חופשית. ואולם, האוהדים נהנו הרבה יותר כאשר הליגה היתה שיוויונית יותר. כאשר המתח הגדול נשמר עד למחזור הנעילה, היה טעם מתוק הרבה יותר לניצחונות. היום באיירן יכולה רק לקנא ביובנטוס, שנמצאת אולי בדרך לאליפות שביעית ברציפות באיטליה, אבל צריכה לעמול קשה עבור התארים האלה. ספינת הדגל הבווארית חשה שהיא הרבה יותר קרובה לפריז סן ז'רמן ששולטת ללא עוררין בליגה הצרפתית. האם היא באמת רוצה להמשיך כך בשנים הקרובות? האם תעמוד בכך שרק משחקים בודדים בליגת האלופות הם קריטיים באמת, בעוד כל השאר זו סתם תפאורה?

רומניגה. החליש את היריבות, אבל במה זה עלה לו? (Gettimages)
רומניגה. החליש את היריבות, אבל במה זה עלה לו? (Gettimages)

התשובה ברורה – באיירן צריכה לצאת לחירות מעצמה, וכל הליגה חייבת לצאת להשתחרר ממנה. כדי להיות ווינרית אמיתית, באיירן חייבת להרגיש מדי פעם גם לוזרית. על מנת להחזיר את הניצוץ, צריך להצית אותו אצל היריבות. האוהדים יהיו שמחים יותר אם לא יידעו מראש שבאיירן הולכת להביס אתה יריבה בכל משחק בית. הם יעריכו אותה יותר. הם יעריכו יותר את העבודה של המאמן ואת השחקנים. הכל חייב להיות פחות צפוי. ואפשר להתחיל כבר בשבת, מול דורטמונד. לא צריך להבטיח את הכתר במחזור ה-28. רצוי להמתין.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי