ג'ון טרי הוא השורד האחרון של צ'לסי

טרי. יסכים להגיע לקאטר?
טרי. יסכים להגיע לקאטר? | צילום: Gettyimages

תמיד הקפטן היה שם עבור הבלוז: בתקופת ראניירי, אצל מוריניו ועם קונטה. הבלם, שהסתבך בשערוריות אבל נחשב לסמל בסטמפורד ברידג', לא משאיר אחריו אף יורש

(גודל טקסט)
 לכל מועדון גדול באמת היה לפחות אחד כזה: נער צנום שעולה מהאקדמיה ופורש כסמל בגיל מופלג. לפעמים הוא מגנט של תארים (מילאן ומאלדיני, או יונייטד של סקולס וגיגס), ולפעמים מדובר בנווה מדבר שסביבו שממה (רומא של טוטי או ליברפול של ג'רארד). אבל הסיפור של ג'ון טרי בצ'לסי מיוחד, כי הרומן התחיל הרבה לפני שהמועדון הפך למותג, ויסתיים בסוף העונה אחרי שהמותג הפך כבר לווינטג'.

אפשר לומר שאין שום קשר בין צ'לסי של היו"ר קן בייטס, המאמן ראניירי ומתחם האימונים העלוב בהרלינגטון לבין המועדון העשיר של מוריניו ומסיבות העיתונאים הסוערות, הבעלים הקפריזי והקבוצה עם השלד זולל התארים, לבין המוצר של קונטה ואמנלו והמון ספרדים וברזילאים וברזילאי-ספרדי שמסרב ללמוד אנגלית וחולם בכלל על סין. אין שום קשר בין שלושת המודלים – למעט ג'ון טרי. לכן כשאוהדי צ'לסי מרגישים שטרי תמיד היה שם, הם צודקים.


 




 

אלא שטרי לא רק נכח בכל הצמתים החשובים של הכחולים בשני העשורים האחרונים, הוא גם תמיד נתן לאוהדים תחושה שהוא אחד מהם. שהוא שם בשבילם. כי להבדיל מהשערוריות שאפיינו אותו בעשור הקודם, עבור אוהדי צ'לסי טרי תמיד היה הנאמן מכולם.




תמיד היה שם. טרי עם ראניירי (Gettyimages)
 

הוא יכול היה לבגוד באשתו עם נשות חבריו לקבוצה, אבל אף פעם לא פלרטט ברצינות עם מועדונים אחרים. הוא יכול היה להטיל שתן ברחבת ריקודים של מועדון כשהוא שיכור, אבל הפך את רחבת ה-16 בסטמפורד ברידג' לאזור שהוא שליט יחיד בו. אפילו כשהגזים בטראש-טוק עם אנטון פרדיננד ותויג כגזען, מבחינת אוהדי צ'לסי הוא נותר הבחור הטוב וחסר הפוזה שתמיד מסכים לחתום ולהצטלם עם מעריצים.

לכן רמת ההזדהות שלהם איתו הגיעה למקסימום. הם בכו איתו בהחמצת הפנדל בגמר הצ'מפיונס במוסקבה; מחו איתו על הכרטיס האדום שמנע ממנו להשתתף בגמר האלופות במינכן; שמחו איתו כשענה למבקרים והניף לפני שנתיים תואר אליפות רביעי; וסמכו עליו כשהודיע העונה כי הוא "מאושר" שקונטה משאיר אותו על הספסל משום שזה סימן שהקבוצה משחקת טוב ולא צריכים אותו.




כל האוהדים בכו איתו במוסקבה (Gettyimages)
 

על המגרש טרי היה הדבר הכי רחוק מבחור טוב. הוא היה מנהיג עבור הקבוצה ושחקן אכזר מבחינת היריבים. זה בלט במיוחד כשמאמנים פוטרו, כשעונות רעות הגיעו, כששחקנים לא מרוצים עזבו וכשאחרים חשבו שישדרגו את עצמם אם יעזבו. הנחישות, המנהיגות והמוטיבציה היו מה שהשאיר את צ'לסי, גם ברגעים הקשים שלה, קבוצה עם אופי שכולם מכבדים. 

במילים אחרות: בזכות ג'ון טרי צ'לסי מעולם לא הפכה להיות ארסנל. לא פלא שההפסד 2-0 למנצ'סטר יונייטד – שהיה גם המשחק הראשון בעשור האחרון שבו לא הכחולים לא בעטו אפילו פעם אחת למסגרת – התאפשר ביום שבו ג'ון טרי לא דרך על הדשא. אם יש משהו שקונטה היה רוצה בחצי גמר הגביע האנגלי מחר מול טוטנהאם, זה שיהיה לו את בופון, או בונוצ'י או קייליני בהרכב. אם הוא יפנה את מבטו לספסל הוא יגלה שיש לו שם אחד בדיוק כמוהם.




טרי. מה הצעד הבא? (Gettyimages)


 

טרי עצמו הבטיח לאוהדי צ'לסי שלא ישחק נגדם לעולם, ולכן הודעת העזיבה המשותפת שפרסם עם המועדון ביום שני משאירה הרבה סימני שאלה. למה דווקא כשהקבוצה מאבדת גובה במאבק האליפות? האם הוא מעדיף לעזוב את המועדון לקבוצה קטנה רק כדי למשוך עוד קצת את קריירת המשחק? האם צ'לסי לא הציעה לו לממש את תעודת המאמן שלו ולהפוך אותו לעוזר של קונטה בעונה הבאה – במיוחד כשהעוזר הנוכחי סטיב הולנד עוזב לנבחרת אנגליה?

תשובות יתקבלו בוודאי בראיון חושפני או בספר אוטוביוגרפי. אבל לא משנה מה הסיפור, מבחינת אוהדי צ'לסי, במיוחד הוותיקים שבהם, טרי תמיד יישאר השורד האחרון מתקופת הצנע והמלך של תקופת התהילה. מלך שלא השאיר אחריו אף יורש.

עוד באותו נושא: ג'ון טרי

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי