מוריניו וקונטה עומדים זה לצד זה, קו החצי וכמה מטרים מפרידים ביניהם. צ'לסי נגד יונייטד באולד טראפורד, מוריניו מתקרב לקונטה, הם בטווח דיבור. הטלוויזיה לא תפספס את הרגע, היא תתעכב עליו כי זה רגע טעון שנוכח מערכת היחסים בין השנים, שאוחזים זה בגרונו של האחר, שווה לשים לרגע בצד את המשחק עצמו.
מוריניו פונה לקונטה, אומר משהו וצוחק, מנסה להפיג קצת את המתח. קונטה נראה כמי שחש אי נוחות עם האקט הדביק הזה, מחייך חיוך שנראה קצת מאולץ. מצד שני, אני חושב שזה נחמד מצדו של מוריניו להפשיר קצת את המתיחות, מה עוד שהתוצאה הייתה מאוזנת. קונטה עוד היה במשחק והיה יכול גם לנצח אותו. אבל מוריניו ניצח ובסופו ניגש לקונטה, לחץ את ידו וליטף את אחרי ראשו. קונטה רגיש קצת ביחס לשיערו, השיער אצלו זה בשביל לראות, לא בשביל לגעת. זה נראה כאילו מוריניו מבקש להתיידד, כאילו אומר: "היי, נו הארד פילינג".
בשנים עברו זה לא היה יכול לקרות. כשמוריניו תיעב מישהו – הוא תיעב אותו. ואם הוא סימן מישהו – הוא סימן אותו. אבל יכול להיות שמוריניו, בגילו, מתרכך. בסוף הוא עוד יישב לדרינק עם ארסן. מוריניו ייזום.
אני שמעתי עליו בפעם הראשונה ב-2003, כשזכה עם פורטו בגביע אופ"א. זה היה התואר השלישי שלו עם פורטו באותה שנה. הוא לקח גם אליפות וגביע. ציינו שזו העונה הראשונה שלו במועדון, בעצם העונה המלאה הראשונה שלו כמאמן ראשי של קבוצה משמעותית. עד אז שימש כמתורגמן ועוזר מאמן של בובי רובסון בספורטינג ובפורטו ושל רובסון וואן חאל בברצלונה.
קונטה ומוריניו. מרחק סביר? (gettyimages)
הוא החליף לפרק זמן קצר את היינקס שפוטר מבנפיקה, שימש מאמן ראשי של לייריה אחרי שבנפיקה בחנה אותו וחשבה שהוא לא בשל, ורק אז הגיע לפורטו. לקח לו קצת זמן להיחשף ולהתגלות אבל כשזה קרה – זה פרץ. עוד בטרם שמו חלחל, התעורר צורך לשרשר את הזכיות שלו. בשנה שאחרי הוא זכה עם פורטו באליפות שנייה ברציפות ובצ'מפיונס. זה הפך אותו לדמות יוצאת דופן. אף אחד לא חשב שהליגה בפורטוגל היא קלה, אבל צ'מפיונס? עם פורטו?
צ'לסי היתה סתם קבוצה שחיפשה מי שיגדיר אותה. היא בחרה בו. במסיבת העיתונאים הראשונה שלו, לאחר שחתם במועדון, הוא הגדיר קודם את עצמו – "המיוחד". שום ענווה, שום צניעות, בא וסימן את עצמו. שתי אליפויות רצופות הוא הביא לצ'לסי. חשבון פשוט מראה שבין השנים 2006-2002 הוא לקח ארבע אליפויות עם שתי קבוצות שונות, בשתי ליגות שונות, את גביע אופ"א ואת הצ'מפיונס. וב-2001 הוא עוד אימן את לייריה אחרי שסולק מבנפיקה. איפה תמצא רקורד כזה?
מוריניו מאמן רק את הקבוצות הגדולות, הוא עובר מאחת לאחרת, תמיד בטופ, תמיד במעמדים הגדולים או בקרבתם. כבר 15 שנה הוא במרכז העניינים. הוא צלח ושרד, שורד וישרוד את פרגוסון, אנצ'לוטי, קאפלו, מגאת, היינקס, ונגר, רייקארד, ואן חאל, פפ, קלופ, קונטה, אלגרי ופוצ'טינו. אותם ואת קבוצותיהם. כולם סמכויות גדולות בתחום האימון שעמדו או עומדים בראשן של קבוצות גדולות שחברות במועדון הכרישים. ובמהלך השנים האלה והמעמדים האלה הוא התגלה כדמות הרבה יותר מעניינת מכוכביו. מוריניו הוא כנראה המאמן היחיד שבגללו קונים כרטיסים ונמכרות זכויות שידור.
שחקני צ'לסי חוגגים. מוריניו פוטר ממנה וקונטה בא במקומו (gettyimages)
מוריניו התמקם בטבעיות. הוא הדביק לעצמו כינוי, מיתג ומימש אותו. בעיקרון הוא מסתכל על סביבתו מגבוה, הוא "המיוחד" כפי שמוחמד עלי היה "הגדול מכולם". זו היומרה שלו. מערכות היחסים שבינו לבין הקולגות שלו מעניינות לא פעם יותר ממצבן של קבוצותיהם זו מול זו. ריאל וברסה זה משחק גדול; ריאל של מוריניו, ברסה של פפ, זה משחק הרבה יותר גדול. כשמוריניו על הקווים זה תמיד משחק יותר גדול. מוריניו היה הכוכב הגדול של גמר הצ'מפיונס 2010. אותו זוכרים מהגמר הזה, לא את דייגו מיליטו.
אין למוריניו גבולות ביחסיו עם קולגות. הוא מוציא אותם מכליהם. בעבר, אף מאמן בדרג הזה לא הרשה לעצמו מה שמוריניו מרשה לעצמו. את פרגוסון הוא חיבב והוקיר כי גם פרגוסון מיוחד. מי לא הכיר בזה. לא רק הישגיו של סר אלכס דיברו ללבו, זו בעיקר אישיותו הישירה, המחוספסת, השתלטנית. פרגוסון שלט בקבוצתו, בשחקניו, במועדונו.
יש למוריניו תפיסה מגובשת, נטולת פשרות, של איך המשחק צריך להיראות, איך צריך לשחק אותו. זו גישה מעשית, לא פילוסופית. ונגר פילוסוף בעיניו, חרטטן. חורה למוריניו המקום שהפילוסוף הזה חצב לעצמו, המעמד והקביעות שביסס לעצמו במועדון שבנסיבות מסוימות היה יכול לעניין גם אותו. הוא היה יכול למצוא אתגר בארסנל כפי שמצא בצ'לסי. אבל ונגר תקוע שם ולכן מוריניו לא מחמיץ הזדמנות לדרוך עליו.
פפ הנסיך. מוריניו מתעב במיוחד מעמד כזה (AFP)
פפ נסיך, הוא יורש העצר. זה מעמד שמוריניו מתעב במיוחד. פפ לא היה צריך להיות מתורגמן ועוזר מאמן במשך שנים עד שקיבל הזדמנות. והוא לא קיבל הזדמנות, הוא קיבל את ברצלונה. פפ נכנס למשחק בדרך הראשית, לא העוקפת. אני יכול למצוא כל מיני סיבות שבגללן מוריניו לא יכול לשאת את פפ וזה עוד לפני שריאל מדריד החתימה אותו וסימנה לו את הישבן של פפ כמטרה. שמתי לב שבמקרה הזה מוריניו ניגש לבצע את המוטל עליו במוטיבציית יתר. ריאל כיוונה לברצלונה, מוריניו לפפ.
קונטה קיבל לידיו את צ'לסי, שבשנה הקודמת עוד אומנה על יד מוריניו שפוטר ממנה. מוריניו בנה את הקבוצה הזו, לקונטה לא היה זמן להתעסק איתה לפני שהתחיל לעבוד בה. הוא היה עסוק בנבחרת איטליה. מוריניו הותיר לקונטה אודים עשנים וקונטה זכה איתם באליפות כבר בעונה הראשונה שלו. אני משוכנע שמוריניו הסתכל איך קונטה עושה את זה, לוקח אליפות עם צ'לסי כבר בשנה הראשונה שלו, וראה את עצמו. כפי הוא עשה פעם. מוריניו יכול להסתכל על קונטה ולראות בו את אחיו הקטן. הוא צעיר ממנו בשבע שנים, אותו מזג, אותה תשוקה, אותו להט, אותה מחויבות, סגנון משחק דומה, אותה תפיסה של המשחק ושל מה שנדרש לעשות כדי לנצח. והנה בא קונטה לצ'לסי ועם אותם שחקנים שהסריחו אצל מוריניו שנה קודם הוא לוקח אליפות. אם מסדרים כך את הדברים, אפשר להבין איפה מוריניו מסתכל על קונטה. הוא רואה בו לא את אחיו הקטן אלא את מי שבא לנשל אותו ולרשת אותו.
אין למוריניו מנטור. אין לו אב רוחני שהורה לו את דרכו. מוריניו לא מדבר על אף אחד כפי שסר אלכס ידבר על סר באזבי; פפ על קרויף; קונטה על ליפי; אנצ'לוטי וקאפלו על סאקי; פוצ'טינו על ביילסה. מוריניו לקח קצת מזה וקצת מההוא, הביא הרבה משל עצמו וגיבש את התפיסה שלו. הוא ראה מספיק, ראה הרבה והתבונן מקרוב.
קונטה. הגיע לקבוצה שבנה מוריניו ולקח איתה אליפות (gettyimages)
בנפיקה של ראשית שנות ה-60, של בלה גוטמן ויוזביו הכניסה את הכדורגל הפורטוגלי לתודעה. נבחרת פורטוגל של מונדיאל 1966, שהתבססה על בנפיקה, יצרה את הרושם כי כוח חדש עולה בכדורגל העולמי, נוצרת כאן מעצמה חדשה לצדן של הקיימות. זה לא מה שקרה כי בעשורים הבאים פורטוגל מיצבה את עצמה כיצרנית של חלקי חילוף משובחים, מכל הסוגים, שלא התגבשו בשורותיה לקבוצות גדולות או לנבחרות דומיננטיות. פורטוגל סיפקה אינדיבידואלים גדולים לצד שחקני הגנה נחושים וברוטאליים, אבל לא היה ניתן להצביע על סגנון מובהק וייחודי, על תרבות של כדורגל שיש לה מאפיינים מזוהים כפי שהיו ויש למעצמות הקיימות.
מוריניו גיבש את כל מה שנמצא על פס הייצור בפורטוגל למשנת כדורגל מגובשת ומסודרת שהוא דבק בה, ואיתה רכש את מעמדו ואת המוניטין שלו. מוריניו מחויב למניעה, לנטרול, כי הוא מחויב לתוצאה הסופית. אבל הזיהוי שלו עם כדורגל משימתי, אופורטוניסטי, נגטיבי ומשבית שמחות גורם לו עוול. הקבוצות שלו כובשות המון, אינדיבדואלים גדולים פרחו תחתיו, משחקים בהם היה מעורב היו רוויים בדרמות והתרחשויות בלתי נשכחות, גם כשחיפש את התוצאה ובדרך כלל גם השיג אותה. מוריניו לא בא לחנוק את המשחק, הוא בא לנצח אותו, כך או אחרת. נבחרת פורטוגל שלקחה את היורו האחרון יישמה את הכדורגל שלו, רק שתחתיו היא הייתה נראית הרבה יותר טוב.
מנצ'סטר יונייטד. מוריניו חתום על הניצחונות האחרונים שלה (gettyimages)
מוריניו נמצא בשנה השנייה שלו ביונייטד. הרקורד שלו במקומות עבודה קודמים מצביע שזו השנה שבה הוא משיג: בראשונה הוא בונה, בשנייה משיג, בשלישית מתפורר. יונייטד אולי לא תשיג דבר בשנתו השנייה, אבל בשני המשחקים מול צ'לסי ומול קריסטל פאלאס היא ניצחה כפי שיונייטד של פרגוסון הייתה מנצחת משחקים כאלה. רק משום שהיא יונייטד. מוריניו חתום על שני הניצחונות האלה, הם משקפים את דרכו, כמו גם את דרכה של יונייטד. יש התאמה בין דרכו לדרכה, אפשר היה להיווכח בשני המשחקים האלה מה החיבור שבינו לבינה יכול להוליד, אבל ספק אם יוליד.
אולי זה מה שגורם למוריניו להתרכך קצת, להתפייס עם סביבתו. בגילו, כבר ברור לו שהשמש לא זורחת מישבנו כמו שאומרים, ואולי הוא גם לא כל כך מיוחד כפי שהיה. אבל להחזיק קבוצה, להרים אותה כשהיא נופלת, לנצח משחקים צמודים ובאופן כללי לעורר עניין, זה כנראה לא עובר עם הגיל.
מה דעתך על הכתבה?