רק כשלרכבת עלה באחת התחנות אוהד עם חולצת ווסטהאם, נרגעתי סופית. עד אותו רגע בדקתי שוב ושוב את הכרטיס: המשחק באמת בשבת? 12 וחצי בצהריים? באצטדיון האולימפי בלונדון? אז איך זה שהרכבת כמעט ריקה?
כשהגעתי לתחנה, התשובה התפוצצה אל מול עיניי. נהרות אדם שטפו את היציאה כדי לעשות ברגל את שני הקילומטרים לכיוון המגרש, והיה נדמה שגם אם אתה לא מתכוון לראות היום כדורגל, אתה תיסחף בכל זאת לכיוון האצטדיון. הבטתי סביבי, וכפי שציפיתי – הפרצוף המשתומם היחיד בין רבבות האוהדים (בין אם הם לבושים בחולצות של ווסטהאם או של מנצ'סטר יונייטד) היה שלי.
כי בכל זאת, בואו. אני הרי הגעתי מהכדורגל הישראלי. המקום שבו, עם כל הכבוד להתקדמות (המטאורית) שנעשתה בשנים האחרונות בכל הקשור לחוויית האירוע, אתה אף פעם לא יודע מה באמת תקבל. אולי תגלה פתאום שאיזה שוטר החליט לסגור איזו פנייה, שהשערים לא נפתחו בזמן, שחניה קיימת רק באגדות, או אפילו משהו הרבה יותר שגרתי כמו תאונה בכביש החוף שמחייבת את דחיית המשחק ברבע שעה.
אוהדי ווסטהאם נוהרים למגרש. אתה תישטף לאצטדיון גם אם אתה לא רוצה (Gettyimages)
פה הכל שונה. ואני, אוהד מכבי חיפה שכבר זכה לטבוע בצואת סוסים באורווה ולהידחק עם כל יתר הסרדינים בקופסה, זוכה פתאום לקבלת פנים לבבית מדיילת יפהפייה בכניסה לאצטדיון. היא שואלת אם הייתי כאן פעם, וכשאני משיב בשלילה היא לוקחת אותי לסיור במעלה המדרגות הנעות אל תוך הלאונג' – לא לפני שהיא מציידת אותי בתוכנייה למשחק – ומראה לי איפה אפשר לחטוף משהו לאכול ואיפה יש לשתות, מסבירה שבמחצית מקבלים שתייה קלה ואלכוהול בחינם, והנה ממש כאן נמצאת היציאה למגרש. שואו מי יור טיקט, פליז? לאבלי, המקומות שלך ממש מעבר לדלת. אנג'וי דה מאץ'.
כן, הכדורגל נראה אחרת לגמרי בפרמיירליג. וכשאתה מחזיק בכרטיס אירוח VIP, מסתבר, הוא טוב אפילו יותר.
לראות כדורגל כמו גדול
בעונה שעברה, כך סיפרו לי בחברת "Livetickets" המשווקת כרטיסים לאירועי ספורט, מוזיקה ותרבות בעולם, עקפה הפרמיירליג את הליגה הספרדית ועלתה לצמרת הטבלה – המכובדת או המפוקפקת, תחליטו אתם – של חביבת הקהל הישראלי. קלאסיקו אאוט, צ'לסי נגד ליברפול אול אין.
בחברה ציינו גם את העובדה שבשונה מליגות אחרות, שש הקבוצות הגדולות בפרמיירליג מבטיחות משחק ענק כמעט מדי מחזור. תוסיפו את היעד האטרקטיבי, את טיסות הלואו-קוסט ואת הפאונד שנחלש מעט בתקופה האחרונה, והרי לכם מתכון מנצח לסופשבוע של כדורגל.
פוגבה. יש משחק עונה כמעט בכל מחזור (Gettyimages)
אבל קרה גם דבר נוסף. יותר ויותר ישראלים החלו לגלות עניין בחוויה הנקראת "כרטיסי אירוח". מדובר בכרטיסים רשמיים של המועדונים (בשונה מכרטיסים שנמכרים בידי בעלי המנויים), שמעניקים אירוח ברמות שונות. בכל שנה מוסיפים המועדונים באנגליה עוד ועוד סוגי כרטיסים כאלה, ובליברפול למשל יש לא פחות משבעה סוגי כרטיסים רשמיים: החל מהכרטיס הזול ביותר שמקנה כניסה למגרש בלבד (ומקום ישיבה פחות אטרקטיבי), דרך אירוח חלקי הכולל גם שובר לרכישת משקאות במזנון – ועד אירוח מלא הכולל גם ארוחה, סיור במגרש ומתנה של המועדון (במקומות הטובים ביותר באצטדיון, כמובן). הרעיון פשוט: הכרטיסים לפרמיירליג יקרים ממילא, גם למקומות הפחות טובים במגרש, אז מה זה כבר לשלם עוד קצת בשביל לראות כדורגל כמו גדול.
וכך הגעתי ללונדון בסוף השבוע האחרון כאורח של "Livetickets", האתר המוביל בישראל למכירת כרטיסי אירוח רשמיים במשחקי הפרמיירליג, כדי להרגיש מקרוב את "החוויה הרשמית". בשורה התחתונה? וואנס יו גו VIP, קשה מאוד לחזור.
הקוסם בהופעה חיה
זה התחיל כאמור ב-12 וחצי בצהריים (שעון מקומי) באצטדיון האולימפי. השעון מראה קצת פחות משעה לפתיחת המשחק בין הפטישים לשדים האדומים, והדייל האדיב פותח עבורי את בקבוק ההיינקן הראשון שלי להיום. מסביבי הלאונג' מלא (אם כי לא עמוס) באנשים שחלקם הקטן נראה כאילו יצא ממגזין עסקי, וחלקם הגדול נראה, ובכן, רגיל לגמרי. ילד אחד אפילו שאל אותי אם אני יודע איפה השירותים, ורק לאחר שהוא נעלם קלטתי פתאום שהשאלה הייתה בעברית. כן, הישראלים אוהבים VIP, אבל ההפתעה הגדולה באמת הגיעה רק כשהחלטתי לפתוח בקבוק בירה נוסף ולצאת סוף סוף למגרש.
אלה לא היו 65 אלף הצופים ביציעים שהשאירו אותי פעור פה. גם לא הריחוק של היציעים מהדשא שהחזיר אותי במכת פטיש ליציע המזרחי באצטדיון רמת גן (יחי ההבדל). רק אחרי עשר שניות של דיבורים ברמקולים באצטדיון, הבנתי שהקול שבוקע מהם מוכר לי מאוד, שהמבטא לא משאיר כל ספק לעובדה שהדובר הוא ישראלי, ושמי שעומד על הדשא מתחתיי ומדבר הוא לא אחר מאשר אייל ברקוביץ'.
האצטדיון האולימפי בלונדון. עד תחילת המשחק כולם בלאונג' (Gettyimages)
אני מעיף מבט אל מסכי הענק באצטדיון. צדקתי. הנה ברקו, עומד לבוש יפה ומדבר באותה אנגלית שאנחנו זוכרים מהתקופה שלו באי הבריטי. מסתבר שבכל משחק בית מארחת ווסטהאם כוכב עבר אחר לראיון קצר על כר הדשא והענקת חולצה. הפעם – מה הסיכויים? – הגיע תורו של הקוסם.
אחרי שהוא מסיים להעלות נשכחות משיתוף הפעולה עם פרנק למפארד וריו פרדיננד תחת המאמן הארי רדנאפ, מהאוהדים הנפלאים ומאצטדיון אפטון פארק (ינוח בשלום על משכבו), נשאל ברקוביץ' מה לדעתו היה הרגע הגדול ביותר שלו באותה עונה בה לבש את מדי הפטישים. "דה ג'ון הארטסון קיק!", אומר ברקוביץ' בעליצות, והמראיין – מעונב ורציני עד לאותו רגע – פורץ בצחוק מופתע. "זה היה רגע גדול מאוד בשבילי", מוסיף ברקו בחיוך רחב וחותם, כשהוא מביט ישירות למצלמה: "טנק יו ג'ון!"
אני מסתכל מסביבי, מנסה להחליט אם הדבר הזה באמת קרה עכשיו, או ששתי הבירות לפני אחת בצהריים עשו את שלהן. השורות מסביבי ריקות למחצה, ולא הבחנתי בתכונה יוצאת דופן מהדאחקה של ברקו. מבט בשעון פותר את החידה: נותרו עוד 25 דקות לפתיחת המשחק, וכולם עדיין מבלים בלאונג'. על המסך מולי ברקוביץ' חוזר להיות רציני ומספר על הקבוצה הנהדרת שהוא היה חלק ממנה ומשער הניצחון שלו נגד ליברפול. כשהוא יורד מהמגרש הוא זוכה לתשואות. בפרמיירליג, מסתבר, יודעים איך לכבד שחקני עבר. גם אם יש להם פה ממש גדול.
שעתיים אחר כך אני יוצא מהאצטדיון רועד כולי. השחקנים של מנואל פלגריני נתנו הצגה מול החבורה הדהויה כל כך של ז'וזה מוריניו, ניצחו 1:3 בצורה הכי משכנעת שיכולה להיות והשאירו אותי עם טעם של עוד. חושבים שאתם יודעים מה זה פרמיירליג? לא תדעו באמת עד שלא תהיו שם. את הדרך בחזרה לתחנת הרכבת עשיתי כשראשי מסוחרר, ולא רק בגלל הבקבוק השלישי ששתיתי במחצית. אף על פי שאת הכדורגל האנגלי אנחנו כבר מכירים היטב מהטלוויזיה, כשאתה רואה את זה בעיניים אתה לא מאמין לאיזו רמת תיאום וטכניקה הוא מגיע – וממש לא רק אצל שש הגדולות.
שחקני ווסטהאם חוגגים. נתנו הצגה מול יונייטד (AFP)
אבל אין זמן לעצור ולעכל. שוב אני מוצא את עצמי נסחף עם הרבבות לכיוון תחנת הרכבת, והשעון מתקתק. בעוד פחות משלוש שעות שריקת הפתיחה בסטמפורד ברידג': ליברפול שלי מתארחת אצל צ'לסי. המנה העיקרית עומדת להיות מוגשת, והיא תהיה – כך אגלה בקרוב – חמה במיוחד.
גשר לונדון מתמוטט
את הדרך ממזרח לונדון למערבה עשיתי ברכבת. במשך קצת יותר משעה נדחסתי בקרון, תחילה עם אוהדי ווסטהאם ומנצ'סטר יונייטד, ולאחר מכן עם אוהדי ליברפול וצ'לסי. קרוב לאצטדיון הכחול, על יד הקיר שמנציח את כוכבי העבר הגדולים בתולדות צ'לסי, נמצא "מלון המילניום" שבלובי שלו חולקו כרטיסי האירוח על פי רשימות מדוקדקות. בתור לפניי עמדו שני סינים בחליפה עסקית, שנראו לי כמו שני גאוני הייטק שגרפו מיליונים באיזה אקזיט מטורף. כשקיבלו את הכרטיסים הם קפצו בהתרגשות של שני ילדים בני 15 והצטלמו עם כרטיסי ה-VIP שלהם ועם תוכניית המשחק בכל פוזה אפשרית. אחר כך הם נעלמו. ראיתי אותם שוב בהמשך, מודדים חולצות וצעיפים כחולים בחנות הרשמית.
כאוהד ליברפול, החולצות והצעיפים עניינו אותי פחות. חוץ מזה, במלון הסמוך הוגשה ארוחת הצהריים למחזיקי כרטיס האירוח המלא ושם גמעתי את הבירה הרביעית שלי להיום. אלא שאם בלאונג' של האצטדיון האולימפי הרגשתי פחות או יותר כמו בבית מבחינת הרכב האוכלוסייה, התמהיל כאן היה הרבה יותר רשמי והרגשתי קצת יותר חריג בנוף המחויט מסביבי. עם זאת, האווירה עדיין הייתה כמו אווירה של לפני משחק כדורגל, כנראה בזכות המוני כוסות המשקה שעמדו ריקות על כל השולחנות.
שעה לפני המשחק נכנסתי לאצטדיון. המבנה של סטמפורד ברידג', כידוע, שונה בתכלית מזה של המפלצת של ווסטהאם כך שהיציעים הרבה יותר קרובים לדשא ומהשורה ה-21 יכולתי לראות כל גבעול של הדשא מתחתיי. הבדל נוסף היה שבניגוד ליציע שבו ישבתי כמה שעות קודם לכן, הפעם מי שהקיפו אותי היו אוהדי צ'לסי בלבד: נהדר ומבטיח אם אתה נמנה על אוהדי הבלוז, קצת יותר מדאיג אם אתה מעדיף – כמוני – את הקבוצה היריבה שמנגד.
סטארידג' חוגג את השער הענק. מזל שהיריבות בין צ'לסי לליברפול לא כזו חזקה (Gettyimages)
המשחק החל והאווירה הייתה מחשמלת. באנגליה אין אולטראס, אין תופים ואין אוהדים נטולי חולצה שעומדים על הברזלים כשגבם למגרש. העידוד אינו בלתי פוסק כמו בישראל, ועדיין: כשהאוהדים שרים – אין אחד שלא מצטרף. וכשצ'לסי עפה להתקפת מעבר במהירות מסחררת, אלפי כסאות מתרוממים ברעש כשכולם נעמדים על רגליהם בציפייה וכל השערות בגוף שלך סומרות. וכשאדן הזאר שלח את הכדור לפינה הימנית התחתונה של השער שמתחתיי, האצטדיון רעד. ואני – על אף האכזבה מהשער שספגנו – בהחלט התמלאתי ביראת כבוד (אבל בכל זאת ניגשתי למזנון בהפסקה כדי להתנחם בבירה חמישית ואחרונה).
במחצית השנייה יורגן קלופ הוציא את מוחמד סלאח המאכזב, והאוהדים המארחים נופפו לו לשלום בסרקזם אנגלי עתיק יומין. לצערם, בדקה ה-86 נכנס למשחק דניאל סטארידג', שכעבור שלוש דקות שחרר טיל אדיר שנעצר – שוב – ברשת שמתחתיי. מישהו ביציע עמד וצרח "וואו!!!", ואחרי כמה שניות הבנתי שהמישהו הזה היה אני. למזלי – אולי בגלל שהיריבות בין הקבוצות פחות רצחנית מזו שבין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, למשל, או אולי בגלל שזה באמת היה שער שקשה שלא להעריך – האירוע עבר בשלום. עוד חצי הזדמנות למייטירדס ועוד כדור קרן לצ'לסי, והמשחק מסתיים ב-1:1. ביציאה מהאצטדיון האוהדים שרים בפעם האלף את השיר על סטיבן ג'רארד שהחליק על התחת ולא זכה באליפות, ואני מזמזם אותו כל הדרך בחזרה למלון.
כשאני מגיע לחדר, כמה הודעות פוש מאפליקציית "ספורט1" קוטעות את הזמזום: הפועל חדרה ניצחה בסכנין, אוהדי בית"ר קראו לגיא לוזון להתפטר אחרי הפסד בקריית שמונה ורמי גרשון נשאר מחוץ לסגל שלנו במשחק מחרתיים מול הפועל באר שבע. מאז 12 צלצולי האורלוגין שבאולם הנשפים בארמון של סינדרלה לא היה ווייק-אפ קול גדול מזה.
הכותב היה אורח של חברת "Livetickets" בלונדון.
מה דעתך על הכתבה?