קלישאה אומרת שאסור לערב פוליטיקה בספורט, אבל בכל הקשור לנבחרות הלאומיות אי אפשר להוציא את הפוליטיקה מהמשוואה בהגדרה. כי הרי עצם הגדרת הלאום, עצם שרטוט גבולות המדינה, הם נושאים פוליטיים נפיצים כמעט בכל מקום על הגלובוס. המקרה של ספרד קלאסי בהיבט זה, והוא רק התחדד לאחרונה בעקבות האירועים האלימים בקטאלוניה. בפועל, הוויכוח הזה עתיק כמו ספרד כולה.
כעת, דורש מחנה רחב של אוהדי ספרד לזרוק את ג'רארד פיקה מהנבחרת, על רקע התבטאויותיו ועמדתו הנחרצת בעד עצמאות קטאלוניה. אלא שאין בהן כל חידוש, ובלם ברצלונה משך אש במשך כל הקריירה. השקפותיו הפוליטיות גרמו למתיחות רבה גם עם שותפו במרכז ההגנה, סרחיו ראמוס – דמות המזוהה מאוד עם השלטון המרכזי בספרד, יליד אנדלוסיה וכוכב ריאל מדריד. ואולם, היחסים המעורערים לא פגמו בהצלחתם על הדשא. ביחד, הם זכו בגביע העולם ובאליפות אירופה. לפני המפגש מול אלבניה, הערב (שישי, 21:45, שידור ישיר בספורט2) באלבאסטה, לפיקה יש 91 הופעות בינלאומיות במדי ספרד. האם האוהדים במדריד ובסביליה באמת היו מעדיפים לוותר על שירותיו במשך כל השנים, בשל השקפת עולמו הפוליטית?
אפשר לשאול זאת גם אחרת – האם פיקה היה מוותר על ההופעות והתארים כדי לייצג את מולדתו כפי שהוא מגדיר אותה. יש לו גם תשעה משחקים במדי נבחרת קטאלוניה, אך הם לא רשמיים כי היא לא מוכרת על ידי פיפ"א. לו הייתה מתמודדת באופן עצמאי בעשור האחרון, ייתכן שהייתה מגיעה להישגים לא מבוטלים. תחשבו על השלד של ויקטור ואלדס, קרלס פויול, פיקה, צ'אבי, סרג'יו בוסקטס וג'ורדי אלבה. יש לא מעט קטלונים נוצצים קצת פחות שהיו זוכים להזדמנות לככב על הבמה הבינלאומית. מצד שני, האם קטאלוניה הייתה מסוגלת להניף את גביע העולם ללא התרומה של אנדרס אינייסטה ודויד וייה? והאם ספרד נטולת הקטלונים הייתה אימתנית מספיק?
בעצם, אם מנפים מהסגל הספרדי את הקטאלונים, צריך לעשות את זה גם עם הבאסקים. גם החבל ארץ הזה שואף מזמן לעצמאות, ולא היה מתנגד לשחק בגביע העולם עם נבחרת משלו, אליה אפשר היה לזמן תיאורטית גם באסקים ממדינות אחרות כמו הבלם הצרפתי, אמריק לאפורט, שמשחק כבר חמש שנים באתלטיק בילבאו. ואז אולי גם חבלים נוספים בספרד היו מעדיפים להציב נבחרת עצמאית.
ג'רארד פיקה. רגע המשבר של הבלם (AFP)
אם יתממש הדבר, יהיו לכך יתרונות וחסרונות. הנבחרות יהיו חלשות יותר מהנבחרת המאוחדת, אבל שחקנים רבים יותר יקבלו חשיפה. אפשר לראות זאת על יוגוסלביה הגדולה שהתפצלה לשבע נבחרות נפרדות. כתוצאה מכך, הקשר בין השחקנים לדגל ולהמנון חזק הרבה יותר, אבל האם הם גם מצליחים יותר? האם אדין דז'קו הבוסני לא היה מעדיף לקבל בנבחרת את המסירות של לוקה מודריץ' הקרואטי? מצד שני, הוא היה נלחם על המקום בהרכב עם מריו מדנז'וקיץ'. לסטבן יובטיץ' המונטנגרי לא היה קל להיכנס להרכב יוגוסלביה המאוחדת, אבל הוא היה בוודאות נכלל בסגל לטורנירים הגדולים. כעת, הוא הכוכב הבלתי מעורער של הנבחרת, אבל הסיכוי שלו להשתתף במונדיאל קלוש. מה עדיף?
התהיות האלה מדגישות את העובדה כי כל הגבולות שרירותיים מאוד. הם נקבעו היסטורית, בנסיבות ספציפיות, לעתים במקרה. בעולם מקביל, הכל היה שונה בתכלית. בעולם מקביל, קטאלוניה תמיד הייתה נשארת מדינה עצמאית, ולא היינו מעלים בדעתנו שהיא יכול להיות חלק מספרד. אבל אז, בעולם מקביל, גם לא היינו חווים את היריבות המפוארת בין ריאל מדריד לברצלונה, אשר מגדירה במידה רבה את מפת הכדורגל העולמי כולו. ועל היריבות הזה, על כל יתרונותיה, אפילו חלק מהתומכים המובהקים ביותר של עצמאות קטאלוניה לא יהיו מוכנים לוותר. היא חשובה מדי עבור בארסה.
אדין דז'קו. יעדיף לקבל בישול ממודריץ'? (gettyimages)
אם ברצלונה תשחק בליגה הקטtלונית, הרלוונטיות שלה תהיה קטנה יותר. תחשבו, לצורך העניין איזו עוצמה אדירה הייתה יכולה להיות לסלטיק ולריינג'רס לו היו משחקות בליגה הבריטית המאוחדת. נסיבות היסטוריות משונות גרמו לכך שבריטניה היא המדינה היחידה בעולם שקיבלה ארבע נבחרות לאומיות. יש לכך יתרונות, ואם תציעו כעת לסקוטי לשחק בנבחרת בריטניה הוא יסרב. אבל יש גם חסרונות. הכדורגל הסקוטי דועך לחלוטין, בין היתר כי סלטיק היא קבוצה זניחה יחסית בכדורגל האירופי. זה לא היה המצב לו הייתה משחקת בכל שנה מול מנצ'סטר יונייטד וארסנל בליגה. הליגות העצמאיות של מדינות יוגוסלביה לשעבר לא מתקרבות ברמתן לליגה היוגוסלבית המפוארת.
הליגות העצמאות של מדינות ברית המועצות המפורקת ממש לא מזכירות את הליגה הסובייטית שהייתה אחת הטובות בעולם. אבל גם כאן יש צד שני למטבע. קחו, למשל, את המועדונים ממזרח גרמניה לשעבר. הם נפגעו אנושות אחרי האיחוד, וכיום אין למזרח גרמניה נציגות בבונדסליגה, למעט לייפציג, שמהווה מקרה מיוחד ותלוש לחלוטין מהמציאות.
לייפציג. הנציגה היחידה ממזרח גרמניה בבונדסליגה (gettyimages)
איך שלא תסתכלו על זה, לכל אופציה יש המון יתרונות וחסרונות. כמו ברוב הסוגיות הפוליטיות, אין פתרון קסם שיענה על כל הצרכים. כאשר אדם מצביע בעד עצמאות קטאלוניה או עצמאות סקוטלנד, הוא מרוויח לא מעט, אך גם מפסיד לא מעט. זה תקף גם לספורט – אם משאלתו של פיקה תתגשם, יהיה לה מחיר משמעותי לצד הרווח הגדול. כמו בכל סוגיה בחיים, החוכמה היא להסתכל על הצד החיובי ולהשתדל להנות מהיתרונות של המצב הקיים.
המצב הקיים, במקרה של ספרד היא נבחרת מאוחדת, ולאורך השנים ידעו השחקנים להתעלות על המחלוקות הקשות על מנת לנסות להפיק את המקסימום. זה לא תמיד הלך חלק, אבל כאשר חגגו הספרדים ב-2008, ב-2010 וב-2012, כל חלקי המדינה חשו גאווה. גם המדרידאים, גם האנדלוסים, גם הבאסקים, גם הקטלונים – לכולם הייתה סיבה לחגיגה. כיום, כאשר האש בוערת והעצבים חשופים בעקבות התנהלות הפוליטיקאים מכל הצדדים וההנהגות השפלה של השוטרים, קשה יותר לשמור על איפוק, אבל זו המשימה של כולם ופיקה מבין זאת. הוא בוכה ומספר על רגשותיו, הוא עומד נחרץ על עמדותיו, הוא לא מתנצל כי אין על מה להתנצל. אבל הוא גם לא מתכוון לזרוק את הכל לפח ולפרוש. הוא רוצה לייצג את הנבחרת שהייתה ונשארה שלו, והקהל דווקא צריך להריע לו.
פיקה ואלבה בצבעי קטאלוניה. העצמאות שווה את הבאלגן? (AFP)
מה דעתך על הכתבה?