יש יותר מסיבה לדאגה: הכדורגל האיטלקי הגיע לשפל חדש

ג'אנלואיג'י בופון
ג'אנלואיג'י בופון | AFP

ונטורה הוא המאמן הגרוע בתולדות הסקוואדרה אזורה, אבל לוינטל סבור שהוא לא הבעיה העיקרית. על עליית הסרייה A ונפילת הנבחרת, תהליך ה"פרמיירליגיזציה" וספסולו התמוה של אינסינייה שהובילו להדחה מהמונדיאל

(גודל טקסט)

 כמה הרהרנו באפשרות של מונדיאל בלי ארגנטינה. בסוף קיבלנו מונדיאל בלי איטליה. היחידה מבין המועדון הסגור של שמונה זוכות המונדיאל שלא תהיה ברוסיה 2018. ולא סתם עוד חברה כמו אנגליה, צרפת וספרד עם המונדיאל הבודד שלהן: לארץ המגף ארבע זכיות במונדיאלים (מקום שני יחד עם גרמניה), שש הופעות בגמר מונדיאל (מקום שלישי) ומתוך 21 טורנירי מונדיאל הופיעה ב-18 (מקום שלישי – גם אחרי ההדחה אתמול), היחידים שלא השתתפה 1930 ו-1958 לפני 60 שנה – הפעם היחידה עד אתמול שהאזורי פספסו העפלה.

צריך להדגיש – שתי הסיבות המרכזיות לכך שאיטליה תצפה במונדיאל מהטלוויזיה הן הגרלה אכזרית (לצד ספרד בבית, ופלייאוף מול שבדיה – הלא מדורגת הכי טובה) בשילוב עם המאמן הגרוע בתולדות הסקוואדרה אזורה, אבל עוד יותר מדאיג מבחינת האיטלקים היא המגמה: מאז הזכייה במונדיאל 2006 ועד קטאר 2022 לאיטליה יש ניצחון בודד במונדיאלים (מול אנגליה בברזיל 2014). אז נכון, באמצע הייתה גם הופעה (ותבוסה היסטורית) בגמר יורו 2012 עם שחקן עבר גדול – פירלו – ושחקן עתיד שלא יצא ממנו כלום – באלוטלי, אבל בואו לא נשכח שהסגל ליורו 2016 לפני שנה הוכתר להכי פחות כשרוני ואיכותי של איטליה מאז 60 שנה, וזה נכון חרף הקסמים ששלף אנטוניו קונטה בטורניר בצרפת, כולל ניצחון על ספרד בשמינית הגמר והדחה בפנדלים מול גרמניה ברבע.

ג'אנפיירו ונטורה הוא הגרוע מבין מאמני איטליה ואי ההעפלה רשומה קודם כל על שמו. כל הדרך של ונטורה הייתה שערורייה וכישלון מהדהד – בחיבור לשחקנים, בטקטיקה, בבחירת השחקנים, אבל הספסול של הכישרון הלוהט והאיכותי ביותר שעומד לרשותו, לורנצו אינסינייה שישב על הספסל 90 דקות אתמול (ועוד 76 דקות במשחק הראשון) – זה כבר בלתי נסלח ומסכם את הכישלון העצום של ונטורה, שלא הביא שום בשורה ונשען על 6-7 שחקני הרכב מעל גיל 30. העובדה שז'ורז'יניו בן ה-25 היה המצטיין של איטליה אתמול בגומלין היא צחוק הגורל, בבחינת "מעט מדי מאוחר מדי", כי זה היה המשחק התחרותי הראשון של קשר נאפולי במדי האזורי, והוא היה צריך להיות בנבחרת כבר מזמן.


בופון נאלץ לפרוש מהנבחרת לפני המונדיאל, ונטורה הגרוע הכל (Gettyimages)

ונטורה כל כך חלש ולא ראוי לאמן את איטליה שהוא לא האשם העיקרי, אלא קרלו טאבקיו – נשיא ההתאחדות האיטלקית בשלוש וחצי השנים האחרונות, שלא רק מינה את ונטורה, אלא בעיקר לא ידע להעיף אותו בזמן כשהייתה עוד אפשרות לתקן – לפני הפלייאוף או לפחות אחרי משחק הנפל בשטוקהולם בשישי, בזמן שקרלו אנצ'לוטי פנוי. טאבקיו וגם קודמו בתפקיד ג'נקרלו אבאטה נושאים באחריות לשורש הבעיה – דירוג פיפ"א הנמוך של איטליה שהוביל אותה לדרג השני ולקבל את ספרד באותו הבית, בזמן שרומניה ו-וויילס היו בדרג הראשון, ואפילו סלובקיה ואוסטריה הקדימו את איטליה בקבוצת דרג ב'. נכון, שיטת הדירוג של פיפ"א וקביעת ראשי הבתים היא שערורייתית, אבל משהוחלט שמסתמכים על דירוג פיפ"א בתאריך מסוים, ההתאחדות האיטלקית הייתה צריכה לסדר לעצמה מספיק משחקי ידידות כדי לשפר את הדירוג (כפי שעושות רומניה, פולין ודומותיהן).

מעבר למאמן ולראשי ההתאחדות, חובבי הכדורגל האיטלקי צריכים לשים יד על הלב ולהודות על האמת. יש לכדורגל האיטלקי בעיות יותר מדאיגות. הן נחשפות דווקא במקביל ובניגוד לפריחה המחודשת של הסרייה A, כשהנבחרת נמצאת בשפל חדש. הרי גם אילו איטליה הייתה עולה למונדיאל, מפטרת את ונטורה ומביאה את אנצ'לוטי, היא עדיין לא הייתה נספרת בין הפייבוריטיות הגדולות ברוסיה 2018, לצד גרמניה ברזיל ספרד צרפת ובלגיה. וזאת בכלל היעדר כישרון התקפי מספק ומחסור בשחקנים יצירתיים.


חלש ולא ראוי, אבל זו גם הסיבה שהוא לא האשם העיקרי. ונטורה (AFP)

הכדורגל האיטלקי אולי מפורסם קודם בכל בזכות ההגנה והאגדות הרבות בין שחקני ההגנה (בופון, זוף, מאלדיני, בארזי, ברגומי, קוסקורטה, קנבארו, נסטה, שיראה, פאקטי ועוד רבות), אבל בכל לבחרת איטלקית אנחנו גם זוכרים כוכבי התקפה נפלאים, חלוצי שפיץ וקשרים התקפיים ("טרה-קוארטיסטה") מבריקים. למעשה למעט מאוד מדינות יש מסורת כדורגלנים מפוארת ואיכותית התקפית כמו לאיטלקים – באג'יו, פירלו, דל פיירו, רוסי, פיולה, ריברה, ריבה, בוניפרטי, מאצולה ומאצה. עד שיש כבר אחד עם פוטנציאל מבטיח להיות הבא בתור – לורנצו אינסינייה – ונטורה לא משתף אותו ברגע האמת. אבל רק אינסינייה זה לא מספיק.

אז איך זה קורה שהסרייה A מזנקת בזמן שהנבחרת מתרסקת? אחת הסיבות המרכזיות היא ה"פרמיירליגיזציה" של הליגה האיטלקית הבכירה. כמות הזרים המתעצמת בקבוצות האיטלקיות הגיעה לממדים של הפרמייר-ליג. למעשה שחקנים איטלקיים בקבוצות הצמרת בסרייה A מקבלים כיום אותה כמות קטנה של דקות כמו שמקבלים כדורגלנים אנגליים בקבוצות הצמרת בפרמייר-ליג. קחו את חמש המובילות הבטוחות באיטליה: בנאפולי אינסינייה וז'ורז'יניו (ברזילאי מאוזרח) הם האיטלקיים היחידים בהרכב, אצל יובנטוס זה רק בופון וקייליני (ולפעמים ברזאלי), גם באינטר, רומא ולאציו יש עד שניים/שלושה איטלקים בהרכב האידאלי. בכל חמש הקבוצות האלה שחקנים זרים משחקים 73%-85% מדקות המשחק הכוללות!

בכדורגל האיטלקי יש אקדמיות מצוינות, יש שחקני עתיד מבטיחים מאוד והנבחרות עד גיל 20 ו-21 עשו קיץ יפה, אבל בשל ריבוי הזרים והתחזקות הליגה, ההזדמנות של מקומיים להתפתח, להגיע להרכב בקבוצות הגדולות ולהפוך לכוכבים מובילים הולך ופוחת. וכך למשל פדריקו ברנרדסקי שסומן כדל פיירו עתידי, הגיע הקיץ ליובה ובקושי מקושש דקות משחק. ואתמול ונטורה העלה אותו מהספסל כשהוא מלא חלודה.


אינסינייה. כוכב אחד, שאפילו לא שותף, זה לא מספיק (Gettyimages)

הפתרון עשוי להיות יציאה לשחק בליגות אירופיות גדולות אחרות, כמו שאכן נראה בעת האחרונה (זאזה בוולנסיה, דרמיאן ביונייטד, זפאקוסטה בצ'לסי, וראטי כמובן בפ.ס.ז'), אבל בתדירות גבוהה יותר ומגיל צעיר יותר. למה לכישרון איטלקי צעיר עדיף ללכת להתייבש על ספסל יובה או רומא במקום להתפתח מקצועית בסביליה/מונאקו?

אגב, מקריות נחמדה – הפעם האחרונה שהסרייה A (המפורסמת בקטנצ'יו) הניבה כמות שערים מפלצתית כמו בשתי העונות האחרונות הייתה בשנות ה-50, הפעם האחרונה שאיטליה פספסה מונדיאל הייתה גם בשנות ה-50. אבל זו רק אנקדוטה, כי הרי בופון קייליני ובונוצ'י לא היו האשמים בהדחה מול השבדים אלא התקפה שלא כבשה שער ב-180 דקות.

נבחרת שבדיה ראויה למחמאות גדולות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שנבחרת איטליה הודחה אמש על יד שבדים שמשחקים באל עין (אבו דאבי), בוורן, קופנהאגן, סלטיק, קראסנודאר, האל סיטי וטולוז. רק שחקן אחד במועדון גדול (לינדלוף במנצ'סטר יונייטד) ורק כישרון גדול אחד בקישור-התקפה (אמיל פורסברג). בצמד המפגשים מול שבדיה השער היחיד נכבש על ידי יאקוב יוהאנסון (שנפצע אמש בגומלין פציעה קשה ויקווה לחזור לעצמו עד המונדיאל) – שחקן אא"ק אתונה. והמצטיין במשחק שהעיף את איטליה בסן סירו היה הבלם והקפטן הוותיק אנדראס גראנקוויסט (קפטן קראסונדאר הרוסית), שכששיחק במדי גנואה (2011-2013) נחשב כבד ואיטי מדי אפילו עבור הקצב של הכדורגל האיטלקי.

זו השפלה נוראית לכדורגל האיטלקי. 20 שנה בדיוק של בופון בנבחרת הסתיימו עם דמעות. הלב נשבר. אבל אין ברירה – חילופי מאמנים וחילופי דורות שחקנים ייערכו בנבחרת איטליה, שיפור ואופטימיות חייבים להיות. זו איטליה, אחרי הכל.


פרידה כל כך עצובה מאגדה. בופון (AFP)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי