את המאמר השני בסדרת סיפורי גביע העולם בכדורגל, אני מייחד למי שמחזיק עד היום בשיא ההבקעות למונדיאל אחד – הצרפתי ז'יסט פונטיין. במשחקי שוודיה 1958 הבקיע התותחן הצרפתי 13 שערים, ארבעה מהם במשחק על המקום השלישי שבו הביסה נבחרתו את גרמניה בתוצאה 3:6. פונטיין היה החלוץ הטיפוסי, ובסיום טורניר משחקי הגמר של 1958 אף זכה לקבל מהוועדה המארגנת פרס מיוחד (ומתאים): רובה צלפים.
הוא נולד במארקש שבמרוקו, באוגוסט 1933, ומאמנו במחלקת הנוער בקזבלנקה היה יהודי בשם דהאן, שלאחר שנים עלה ארצה והשתקע בבאר-שבע. ב- 1959, כאשר קבוצת הפאר, ריימס, הגיעה לשחק בישראל נפגשו השניים, ופונטיין הנירגש חיבק ונישק את דהאן.
כאמור, החלוץ הנפלא הזה הגיע בצעירותו לצרפת, והפך לאחד מכובשי השערים הטובים בליגה המקומית. בקבוצתו ריימס שיתף פונטיין פעולה עם כמה מגדולי חלוצי אירופה, קופה, פיאנטוני ו-וואנסן. הארבעה השלימו מערך התקפי אימתני, וריימס הפכה לאחת מהקבוצות המובילות ביבשת. היא אף הגיעה פעמיים (ב- 1956 וב- 1959) למשחק גמר גביע אירופה לאלופות – ובשני המקרים הפסידה לריאל מדריד. אגב, לאחר ההפסד הראשון ב- 1956, עבר ריימונד קופה (שכינויו היה נפולאון) לריאל, ואף זכה עמה שלוש פעמים רצופות בגביע האלופות. הוא שב לריימס בקיץ 1959.
ריימונד קופה, חברו של פונטיין לנבחרת צרפת (gettyimages)
פונטיין עצמו היה כמובן מגיבורי מונדיאל 1958. שיתוף הפעולה שלו עם קופה היה מדהים, וצרפת נבלמה רק במשחק חצי-הגמר שבו הפסידה 5:2 לנבחרת ברזיל. 13 השערים שהבקיע ז'יסט פונטיין במשחקי שוודיה, שברו את שיא ההבקעות הקודם, 11 שערים של ההונגרי, שאנדור קוצ'יש, ממשחקי שוייץ 1954.
פגישתי היחידה עם פונטיין היתה במשחקי אנגליה 1966, במלון "מונטנה" שבלונדון. פונטיין הגיע אז לטורניר הגמר כאורח כבוד של הוועדה המארגנת, ואני הייתי עיתונאי צעיר שכתב לעיתון המיתולוגי "חדשות הספורט". את הראיון עימו לא אשכח לעולם. הוא פורסם בהבלטה בעמודו הראשון של העיתון, וזכה להדים רבים. זו כמובן ההזדמנות לגלות שאת הראיון סיכם ואירגן עבורי אבי, לוניה ז"ל, שב-1959 התאמן משך שבועות אחדים בקבוצת ריימס, במסגרת השתלמות אימון פרטית, לפי הזמנתו של אלבר באטה, מאמן נבחרת צרפת וקבוצת ריימס. כשאבא טילפן לפונטיין, הבטיח לו מלך השערים שישמח להעניק לי את הראיון המיוחד ל"חדשות הספורט". הבטיח – וקיים ! האמת, גם לא היתה לו "ברירה": אבי הגיע עימי לראיון. זכורני שבסיומו המשכנו היישר לאיצטדיון וומבלי. אכן, היו זמנים.
מה דעתך על הכתבה?