עשהאל שבו: "הספורט הדליק בי את הניצוץ. פתאום הרגשתי שווה בין כולם"

כשעשהאל שבו יישא הערב (רביעי) בהתרגשות את המילים "ולתפארת מדינת ישראל" ויעבור להדלקת המשואה ביום העצמאות ה-74, מעט עיניים יישארו יבשות. והוא, על אף החזות המחוספסת וההומור הסרקסטי, בוודאי יריץ במוחו את 20 השנים הקשות, המורכבות ומעוררות ההשראה שעבר.

אין כמעט ישראלי שלא מכיר את סיפורו של שבו. כשהיה בן תשע, מחבל חדר לבית ילדותו באיתמר ופתח באש לעבר כל בני המשפחה שהיו בו. אמו של עשהאל, רחל ז"ל, ושלושה מאחיו – נריה (15), צביקה (12) ואבישי (5) – נרצחו לנגד עיניו, וגם הוא עצמו נפגע קשה. במשך שעות ארוכות שכב והעמיד פני מת, ובעקבות הפציעה נקטעה רגלו הימנית.

בצמד המילים "ניצחון הרוח" נתקל שבו על בסיס יומיומי, והוא הופיע באופן טבעי גם בין נימוקי הבחירה בו להשיא משואה בגיל 29. אחרי שיקום ממושך, הוא הפך לספורטאי מצטיין: עשהאל היה לאחד השחיינים המובילים בישראל, ואחר כך ביצע הסבה לכדורסל, הגיע לנבחרת ישראל ואף שיחק בליגה הגרמנית. בשבוע שעבר חזר מטורניר היורוליג, שבו הופיע במדי איל"ן רמת גן, ובנוסף, הוא מאמן צעירים עם מוגבלויות ומרצה בפני בני נוער על ההתמודדות עם האתגרים בחייו.

"כילד, לפני הפיגוע, לא הייתי ספורטאי גדול", מחייך שבו בריאיון לוואלה! ספורט. "הייתי משחק כדורגל עם חברים ביישוב, ותמיד הייתי השוער. דווקא הייתי שוער טוב. אהדתי את בית"ר ירושלים, ועד היום אני אוהד אותה".

– אחרי הטראומה שחווית כילד, מה הדליק בך את הניצוץ להפוך לספורטאי?

"מאז הפיגוע לא מצאתי ניצוץ ביותר מדי מקומות בחיים שלי, והוא הגיע בתחרות השחייה הראשונה שלי, כשזכיתי במדליה. בהתחלה, שחיתי בכלל כחלק מהליך השיקום. פתאום כולם הרימו לי, והרגשתי שווה בין כולם. הנכות שלי הייתה קלה יחסית, אז לא התקשיתי מול בני נוער עם מוגבלויות יותר קשות שהתחרו שם. המאמן היה עבורי כמו אבא ומנטור בשבילי. ברגע שהתחלתי לטוס לתחרויות בחו"ל, החלטתי להפוך את הספורט למקצוע".

– מבחינה פיזית ומקצועית, כמה קשה היה למצוא בעצמך את הכלים לתפקד ולהצליח?

"בשחייה זה היה די קל לתפוס את הקטע. ברגל יש רק חמישה אחוזים ממשקל הגוף, ויכולתי לעבוד על כל השרירים ולחזק את עצמי. זה לא פשוט, אבל גם כילד, תמיד הייתי חזק בידיים, אהבתי לטפס ולעשות עוד כל מיני דברים דומים. מלכתחילה שחיתי יותר דרך הידיים, ולא דרך הרגליים".

– ובכדורסל?

"זה היה יותר מסובך. כבר הייתה לי שליטה בתנועה עם כיסא הגלגלים, אחרי כל הזמן שעבדתי איתו בבית החולים. אבל בכל מה שקשור לכדור – פחות הצלחתי, וזה תיסכל אותי מאוד. השקעתי בזה המון. אני חושב שנדרשו לי ארבע שנים רק כדי להגיע לרמה סבירה. בשנתיים הראשונות הייתי רק שחקן הגנה. שנה אחרי שהתחלתי לשחק, מאמן הנבחרת לקח אותי לאליפות אירופה, ואמר לי: 'אני יודע שאתה תשמור, וכל השאר זה בונוס'.

"מהרגע שבו הגעתי לכדורסל, כיוונו אותי גבוה מאוד. היה שחקן במשבצת שלי, עם אותה נכות, ומיד אמרו לי: 'גם אתה תגיע כמוהו לנבחרת ישראל'. בכל פעם שיכולתי לייצג את המדינה בחו"ל, הייתי טורף את ההזדמנות בשתי ידיים. אהבתי את השחייה וגם את הכדורסל, וזה נתן לי המון כוח. הבחירה הזאת הכניסה אושר לחיי".

– בספורט ה"רגיל" כביכול, אי אפשר למצוא כוכבים שמתמקצעים בשני ענפים כל כך שונים כמו שחייה וכדורסל.

"אלה שני ענפים שונים בצורה קיצונית. בשחייה הכל עליך, ובכדורסל אתה תלוי בעוד הרבה שחקנים וגורמים. השקט במים מדהים, אבל הוא גם גרם לי לחשוב ולהפעיל את הראש, ולפעמים זה היה קשה. בכדורסל אתה עם חבר'ה. עד אז לא היו לי הרבה חברים, וזה המקום הראשון שבו נפתחתי ובניתי סביבי חברה. מעבר למטרה המשותפת על המגרש, יצאנו לאכול, נסענו למשחקים ולטורנירים, וזה חיבר אותי לאנשים בצורה שלא הכרתי לפני כן.

"השחייה נתנה לי בסיס של כושר ומשמעת, ועבודה אישית שהצלחתי להביא איתי אחר כך גם לכדורסל. הרבה שחקנים לא אוהבים לעבוד לבד, אבל אני כן, כי הייתי רגיל לזה מהשחייה. זה היה יתרון, וזה עזר לי מאוד להשתפר".

– ואז עברת לשחק בהמבורג, וחיית רחוק מהארץ, מהבית ומהמשפחה.

"החיים בחו"ל גרמו לי להבין שיש לי עוד הרבה על מה לעבוד. הגעתי כרוקי לגרמניה, לצד שחקנים ברמות הכי גבוהות. הקליעה שלי לא הייתה מהטובות, ובשלוש השנים האחרונות עבדתי המון על שיפור הפן ההתקפי, והיום אני במקום שונה".

– איך חברים לקבוצה וספורטאים שהתחרית מולם בחו"ל הגיבו לסיפור החיים שלך?

"באירופה מנותקים ממה שקורה כאן. הם לא חווים טרור ביום יום, לא חיים את זה או גדלים לתוך הסיפורים האלה כמונו. אז ברור שהתגובות שונות, והסיפור שלי הכניס לאנשים פרספקטיבה שונה. פתאום הם שמעו איך זה לחיות במזרח התיכון, והבינו גם שלצד כל הקושי, אפשר להמשיך לשמור על אופטימיות ועל אהבת האדם.

"מבחינתי, הדוגמה הכי טובה מגיעה מחבר איראני ששיחק איתי. הוא התחבר למה שקרה לי, ובכלל, למה שקורה בארץ. הוא אוהב את המדינה שלנו. תמיד השתדלתי לא רק לייצג את ישראל, אלא גם את הצד היפה שלה. כששיחקתי בגרמניה, הזמנתי את כל השחקנים בקבוצה לליל הסדר, לימדתי אותם על החג ונתתי להם לאכול מצות. בעיניי, זה לא פחות חשוב מהספורט עצמו".

– וכשאתה מביט קדימה, לעבר העתיד?

"בעשור הקרוב, אם הכל ילך כמו שצריך, אני מתכנן להמשיך בקריירה הספורטיבית. אחר כך? הלוואי שאמצא תפקיד שממנו אוכל להשפיע על התרבות והספורט".