רוצה להגיד "אמרתי לכם". כל כך רוצה להגיד "אמרתי לכם". אבל לא אגיד, כי אפילו לעצמי לא אמרתי. מי אמר, מי חשב, מי האמין בכלל, אחרי מפגן חללי ההגנה בשבוע שעבר.
וכך יצא שמלמלנו כולנו, כאיש צהוב אחד, את המנטרה התבוסתנית המוכרת. על הפער הבלתי ניתן לגישור בינינו לבין היבשת, על היומרנות הנאיבית, הפרובינציאלית, שמתפוצצת לנו בפנים בכל פעם מחדש, על ערן זהבי שמצליח להיות גדול על הליגה ובלתי נראה באירופה בעת ובעונה אחת.
הלילה הזה היה לילה בו שוכבים לישון בחיוך של תינוק. מתוק ומתרפק כזה. כי את חומר הגלם הכי טוב לחלום קיבלנו מעט לפני שעצמנו עיניים: תסריט של אגדות, שרק כדורגל, משחק פשוט, מפתיע ומלהיב שכמותו, יודע לכתוב.
כמה שחם בארץ הזאת, כמה שחם בצ'כיה – בסוף ניצח הקור. קור הרוח הזהבי של האיש ששולח את כדורי הסנוקר המכושפים בנגיעה המדויקת, בשנייה המדויקת, לנקודה המדויקת. וכל החבורה היפה הזאת סביבו (הכל נראה לי יפה הלילה, אפילו עיצוב השיער של ברק יצחקי). הם היו, כולם, נחושים ומתאמצים כל כך, וחדורי אמונה, בדיוק זו שלנו, שלי, הייתה חסרה.
רק על זה מגיעה להם סליחה, ומגיעה גם הבטחה: מהלילה גדל האשראי שלכם. אלא שאיתו גדלה גם אחותו הממזרה, הציפייה. אי אפשר לבטא מילים יפות, כאלה שלא תמיד ולא בקלות מוצאות סיבה להתגלות, בלי להתייחס לאיש אחד, חשוב מאוד. התחושה שסופסוף יש כאן מאמן של ממש החלה להזדחל בחלקים הטובים של המשחק הקודם, והפעם כבר זקפה צוואר וראש.
ולא סתם היא התרוממה. אלה החילופים שמתכתבים עם המהלכים, ודקות לא מעטות של כדורגל, אשכרה כדורגל, ובעיקר נוסחת המנצחים הזאת: ביטחון רעב. נחמד שבאת, סלבישה יוקאנוביץ', ונחמד עוד יותר שזה מה שהבאת איתך.
הכל נגע ללב אתמול בלילה. גם שגרירנו, נציגינו, האוהדים ביציע, שנסעו עם מכבי ובלי סיכויים עד פלזן והוכיחו שאפשר ללוות קבוצה ישראלית לאירופה בלי לשרוף את האצטדיון. איזה כיף להם, ואיזה כיף לשמוח בשמחתם.
שגרירנו בפלזן, נגעו ללב (אודי ציטיאט)
קצת עפנו על עצמנו, הא? לא נורא. אחרי משחק כזה מותר. עכשיו צריך להתאושש מהמסיבה, להתכונן לליגה, לצפות להגרלה, ולטפח את מה שחלקנו זנח מעט. את התקווה.
ולכל מי שחשב שהוא יודע גיאוגרפיה, או סתם רצה לאכול את לבנו הצהוב, מומלץ למהר הבוקר ולבחון את גבולות אירופה. כן, אנחנו עדיין על המפה.
מה דעתך על הכתבה?