יום שישי ה-9 בדצמבר 2022 ייזכר לעד כאחד הימים הדרמטיים ביותר בתולדות גביעי העולם.
יום אחד. ברזיל. ארגנטינה. שני שערי שוויון פסיכיים, עמוק בדקות הסיום. שתי הארכות. פעמיים דו-קרב פנדלים. שברון לב באחד, התקף לב ואושר מוטרף באחר. זה היה יום חשמלי, עם כל כך הרבה ניגודים, אמוציות ושינויים חדים, שבלתי אפשרי בכלל לכמת הכל לטקסט אחד שלם.
אבל למה אפשר היה לצפות ממונדיאל שעוד לפני שהתחיל, היה כל כך תוסס ועשיר בעניין, מחלוקות וקונפליקטים? מה ציפינו ממונדיאל ששלב הבתים שלו זכה לסיום כל כך דרמטי, כשברגע מסוים, ספרד וגרמניה היו בחוץ בגלל כרטיסים צהובים, ופורטוגל הפסידה בתוספת הזמן לדרום קוריאה.
יום מונדיאל שגם ברזיל וגם ארגנטינה משחקות בו, הוא יום חג. הקהלים והשחקנים האדירים של שתי הנבחרות, השירים והכדורגל, בוודאי אחרי יומיים בלי משחקים, היו צריכים להחיות את דוחא מהנמנום ששרר עליה בהפוגה בת היומיים מהטורניר. אבל לא יכולנו לצפות למשהו אחר מיום שישי שכזה, שמשלב את שתי היריבות הגדולות ביותר של דרום אמריקה, ומענקיות הכדורגל העולמי, כמו הסלסאו והאלביסלסטה. שישי ערב של ניימאר, של לוקה מודריץ', של ליאונל מסי. שישי, שעל הנייר, יכול היה להיות בהרבה מובנים היום האחרון של "הדור האחרון" – דור הנפילים של העשור השני של שנות ה-2000. לא יכולנו לצפות למשהו אחר, ולכן מה שקיבלנו זה יום שייזכר לעד, כאחד האגדיים ביותר בתולדות המונדיאל.
ברזיל בוכה
יום שישי הכל כך קטארי שהיה אתמול נפתח במזג אוויר אפרורי, קריר ומהוסס, אבל עם איזשהם גיצים באוויר. לאט לאט המטרו התחיל ללבוש את הצבעים של ברזיל. צהוב וירוק השתלטו על תחנת אל מדינה אל תעלימיה, (עיר החינוך בערבית), והקהל הברזילאי הרעיד את המקום בשירה אדירה, ששידרה המון ביטחון עצמי. אולי קצת יותר מדי.
כי כשהאוהדים יצאו מהתחנה השמים עדיין היו אפורים, ועדיין היה קריר בחוץ. אלפי הברזילאים שהתגודדו בסביבת האצטדיון לא השכילו להבין, שבמזג אוויר סגרירי יחסי, לא רוקדים סמבה, ושבעצם התפאורה הזו מושלמת עבור קרואטים.
במחצית הראשונה הקרואטים פשוט העלימו את המשחק והפכו אותו לאפור כמו השמים שהיו, אבל בצורה יפה, ומרתקת. לא היה זכר לברזיל של שלב הבתים או של המחצית הראשונה נגד דרום קוריאה בשמינית הגמר. מתאו קובאצ'יץ' ומרסלו ברוזוביץ' רמסו את קאסמירו שמצא את עצמו שוב לבד, בדיוק כמו לפני ארבע שנים וחצי, ברבע גמר מונדיאל 2018 נגד בלגיה.
במחצית השנייה הברזילאים הגיעו ליותר הזדמנויות, אבל החמיצו בכמויות מסחררות. פעם ניימאר, פעם אנתוני, פעם רישרליסון, פעם רודריגו, אבל זה פשוט לא הלך. הקהל הברזילאי עודד יותר חזק ויותר חזק, וההפצצות וההחמצות רק הלכו והתגברו. הקרואטים, מן העבר השני, כלל לא איימו על המסגרת אבל המשיכו להרביץ ולהילחם על כל כדור, בעיקר במרכז המגרש, עם משחק קשוח ואפור בדיוק כמו השמים של כל היום שעבר.
אחד הדברים הפחות מדוברים בהקשר של נבחרת ברזיל הוא מערכת היחסים המורכבת בין הקהל הברזילאי לנבחרת. בברזיל נפוצה מאוד תופעת "הקלוביזמו": תמיכה במועדון והתעלמות מהנבחרת, ונראה שדווקא במונדיאל הזה, על רקע המצב הפוליטי במדינה, חל שינוי קל והסלסאו חזרו להיות פופולריים ואפילו התקרבו להיות קונצנזוס. הנוכחות של דני אלבס, התפקיד של ניימאר כקשר ומנהיג, והקו הקדמי הצעיר של ויניסיוס (נסיך פלמנגו) ורישרליסון (אקס אמריקה מיניירו ופלומיננזה) עזרו לחיבור הזה לקרות.
וכמה שהחיבור הזה הלך ותפח ככל שהמונדיאל התקדם, כך בדיוק הוא הפך למלחיץ ככל שהדקות באצטדיון עיר החינוך נקפו. ברזיל החמיצה, קרואטיה עמדה יציבה והשוער דומיניק ליבאקוביץ' הפך לכוכב הערב. המשחק הלך להארכה. שם המגמה נמשכה, עד שקרואטיה כמעט הצליחה לכבוש במהלך נדיר של יציאה קדימה. דקה אחרי זה, זה הגיע. ולא פחות ולא יותר, זה היה ניימאר שפרץ את הסכר במבצע מרהיב ויציאה רעה של ליבאקוביץ'.
מספר 10 בצהוב קיבל את הכדור על סף הרחבה, עבר שניים ואת השוער ושלח את הכדור אל הרשת הגבוהה, וטאק – אצטדיון עיר החינוך עף לשמיים. ניימאר משתווה לפלה עם 77 שערים במדי נבחרת ברזיל, ואוהדי הכדורגל מסביב לעולם קיבלו חצי התקף לב ראשון לערב הזה. חגיגה ברזילאית אמיתית התפרצה ביציעים, כי הדאגה מהשמיים האפורים, מההחמצות, מההדחה שפתאום נראתה אפשרית אם המשחק הולך לפנדלים – נעלמה כלא הייתה. אחרי 100 דקות, ברזיל חזרה פתאום להיות המועמדת הבכירה להפוך לאלופת העולם.
אבל לא כל כך מהר. לא כשמדובר בלוקה מודריץ', הגמד-ענק בן ה-37 שהכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מעצם הקיום שלו. לא כל כך מהר כשמדובר בסגנית אלופת העולם, שמבחינתה שיחקה משחק מושלם, נבחרת עם תשע נשמות שמתגלות בטורניר הזה בזו אחר זו. בדקה ה-117 ברונו פטקוביץ' השווה עבורה. שקט באצטדיון. רק הדבוקה הקרואטית צורחת בטירוף. 1:1, כשיש רק שלוש דקות לשחק.
אין דרך לתאר את הזרם החשמלי שעבר ביציעי אל-מדינה אל-תעלימיה. התקף לב מלא ראשון לערב, שעוד יכיל כמה כאלו.
ואז? אז הגיעו הפנדלים. הדבר הזה שקרואטיה כל כך טובה בו. רודריגו מחמיץ, קרואטיה מבקיעה הכל ומרקיניוס מדביק את הכדור המכריע לעמוד. נגמר. ברזיל, שהייתה הפייבוריטית לזכייה – עפה הביתה. קרואטיה ניצחה דו-קרב פנדלים בפעם הרביעית בתולדותיה במונדיאל וכמו גרמניה, היא מחזיקה במאזן מושלם בפנדלים במונדיאלים.
קשה להסביר את האנרגיה שיש באצטדיון, או מחוצה לו, כשעשרות אלפי אנשים בוכים בו. בחוץ, אנשים התחבקו רנדומלית גם עם מי שהם לא מכירים. גם את כותב שורות אלו, באמצע דיווח בשידור ישיר, הגיע אוהד וחיבק אותו. איזה דבר זה כדורגל.
גם ארגנטינה בוכה. משמחה
אבל במונדיאל 2022 אין רגע לנשום. הוא עוצר נשימה. איך אפשר בכלל להסביר את הטירוף ואת החשמל שהיה באוויר אתמול. להגיע לאצטדיון האייקוני בלוסייל אחרי פנדלים בעיר החינוך זו משימה לא פשוטה. אבל החשמל באוויר שהיה בדוחא מאפשר להגיע במהירות האור.
אין הרבה דברים שיוצרים תפאורה כמו אוהדי נבחרת ארגנטינה. הם עטפו את לוסייל בכל כך הרבה רגש, שירה ועוצמות, ש-11 שחקני הולנד נבלעו בתוכם ובתוך הצגה של איש אחד, לטוב ולרע, ולטוב. מאוד.
ליאונל מסי הוא יצור מיוחד. לאורך רוב הקריירה שלו הוא עושה דברים לא אנושיים על המגרש, ומדי פעם, ברגעי חולשה (או פתיחות) נדירים, הוא מזכיר לנו שהוא אנושי. כמו במונדיאלים של 2010 ו-2014, ובקופה אמריקה 2015 ו-2016 שזכורים לנו כהיעלמויות ברגעי אמת והחמצות פנדלים, בהתאמה. אתמול מול הולנד היה ליל כדורגל שסיפק ליושבי לוסייל, ולמיליארדי צופים מסביב לעולם, את החבילה השלמה והמושלמת שהוא הכדורגלן השמיימי הזה, מסי. זה התחיל במחצית הראשונה עם המסירה הגאונית, הלא הגיונית, הרוקנרולית וכה מדויקת לנהואל מולינה, שהגיע בדיוק בזמן, בדיוק בקצב, כמו רקדן שמשלים תנועה של חבר ללהקה, ונעץ את הכדור ברשת אלפית שנייה לפני שהרגל של גדול בלמי תבל כרגע – וירג'יל ואן דייק – מסיטה את הכדור ממסלולו. 0:1, והר הגעש הארגנטיני התפרץ.
המשחק של מסי המשיך עם שער משלו בפנדל, 17 דקות לסיום. באותן דקות השירה הארגנטינית הייתה כה אדירה, שלכל מי שנכח במקום היה ברור: ארגנטינה, עם מסי, בדרך הבטוחה לחצי הגמר. זה קורה.
אבל גם כאן, לא כל כך מהר. לא מול הולנד של לואי ואן חאל. לא מול ואוט וחהורסט. דקה 83, 2:1, אחרי שברגע נדיר של שקיפות ואנושיות, מסי איבד כדור שהוביל למתפרצת הולנדית קטלנית. סדק קטן נפער. חצי התקף לב שני להערב.
מאותו רגע השדים של העבר החלו לטפס על ארגנטינה ומסי. הסדק הלך והתרחב, והפך לחרך עמוק בתוך תוספת הזמן, כאשר הולנד קיבלה בעיטה חופשית וביצעה תרגיל מושלם בו טון קופמיינרס מצא שוב את וחהורסט שקבע 2-2 מטורף, ושלח קצת יותר מאלף הולנדים ביציע לחגוג כמו משוגעים, ואצטדיון שלם של ארגנטינאים לתפוס את הראש כלא מאמינים. זה שוב קורה. ארגנטינה שוב מפשלת. זה אבוד. התקף לב מלא שני ביום אחד, שמצטרף לעוד שהתקפים קטנים. אי אפשר לתאר את ההרגשה של כזה יום משחקים.
אבל למרות שהיה יום מעונן ואפרורי מאוד, החשמל שהיה אתמול באוויר של דוחא לא אפשר לסיפור הכי גדול של המונדיאל הזה, ארגנטינה ומסי, להסתיים ככה סתם בחצי גמר בין הולנד האפרורית הזו לקרואטיה האפרורית מאוד ההיא. אז למרות התקפי הלב, הסיפור המשיך ואחרי 2:2 גם בתום 120 דקות, שכללו עוד שלל רגעים מלחיצים, ארגנטינה והולנד הלכו לבעיטות ההכרעה מ-11 מטרים. ושם ארגנטינה הרוויחה גיבור חדש-ישן. אמיליאנו 'דיבו' מרטינס הדף את הפנדלים של ואן דייק וסטיבן ברחהאוס בצורה כל כך מרשימה, החזיר לארגנטינה את הביטחון, ויחד עם הפנדלים המוצלחים של מסי, לאנדרו פארדס ולאוטרו מרטינס, האלביסלסטה שרדה את הדרמה המוגזמת הזו ועלתה לחצי גמר מונדיאל בפעם השנייה בשלושה טורנירים. ולמרות שלושה התקפי לב, הסיפור ממשיך. ממשיך ונע על הגלים החשמליים של הטורניר הזה.
יש ימים שגורמים לנו להעריך את הדבר הזה שנקרא כדורגל. את הפתאומיות שלו. את העובדה שהוא לא צפוי, ומרגש אותנו. את העובדה שברגע אחד אנחנו במקום אחד, ושנייה אחר כך אנחנו בדרך למקום אחר. אז נכון, לא נקבל ארגנטינה נגד ברזיל בחצי הגמר, אבל הדרמה, העומק והחשמל שהיום בראשון של רבעי הגמר סיפק, גורמים לתהייה האם אי פעם היה יום מונדיאל כל כך מותח, כל כך דרמטי, כל כך מרגש ואמביוולנטי כמו זה. ובכלל, האם היה מונדיאל כה סוער כמו זה של 2022. בתהייה כזו, כמובן שיש הרבה דברים ואבחנות שלאורך השנים התגלו כנכונות לשעתן, אבל במציאות פה בקטאר, אין זמן לחשוב. הכל קורה מהר, קיצוני וחותך. כנראה שרק ככה, ביום שבו ניימאר מבקיע את שערו הגדול ביותר בנבחרת, ליאונל מסי ולוקה מודריץ' מרחפים לחצי גמר ראש בראש, כאילו הם לא בני 35 ו-37 בהתאמה.
יום אחד. ברזיל. ארגנטינה. שני שערי שוויון פסיכיים, עמוק בדקות הסיום. שתי הארכות. פעמיים דו-קרב פנדלים. שתי יריבות ענק, אחת בוכה מצער, אחת מאושר. שלושה התקפי לב, והכל – אחד אחרי השני, במהירות, בחדות, בחוסר סבלנות, כמו שרק השילוב המאוד מסוים הזה בין העננים האפורים, הרוח והחשמל באוויר שהיו בדוחא אתמול, ונבחרות כמו קרואטיה, ברזיל, הולנד וארגנטינה עם כל ענקי "הדור האחרון" שלהן — ניימאר, מודריץ' ומסי — יכלו לייצר.
מה דעתך על הכתבה?