אין עוד מלבדו? הסגידה לליאונל מסי כבר לא פרופורציונלית

בסופו של דבר קיבלנו את מה שרצינו. מונדיאל מעניין, סוער, מלא תהפוכות (שתי נבחרות שהפסידו בשלב הבתים הגיעו בסוף לגמר), מעט קרבות פנדלים אבל איזה קרבות, כמה הפתעות גדולות, לא מעט שערים, וגמר בין שתי נבחרות גדולות ושני שחקנים גדולים. יכולנו לקבל גם החלום הרטוב – מסי מול רונאלדו – או את ברזיל של ניימאר, אבל הצדק ניצח והם נותרו מחוץ לפודיום. ברזיל לא הייתה בגמר המונדיאל 20 שנה כי היא לא מספיק טובה כקבוצה, גם אם היא משחקת את הכדורגל הכי יפה, ורונאלדו שקע עם הנבחרת שלו, או שאולי הנבחרת שלו שקעה איתו. מסי מול אמבפה זה העבר מול העתיד, זה טקס חילופי משמרות, גם אם מסי ינצח ביום ראשון וגם אם לאו.

אמבפה בן 24, גמר מונדיאל שני ברציפות שלו שחקן מוביל בהרכב, אלה הישגים שאין כמעט מי שיכול להתגאות בהם (ממה שאני זוכר: דנילסון הצעיר שיחק רק כמחליף ב-1998 ו-2002, רונאלדו ישב על הספסל ב-1994 ושיחק ב-98', ופלה שכיכב כבן 17 ב-1958, נפצע במשחק הראשון שלו ב-62 ולא שיחק בגמר).

מסי בן 35, נחשב לגדול כדורגלני תבל ויש האומרים הטוב בכל הזמנים, במונדיאל חמישי, מי שישבור ביום ראשון את שיא ההופעות במונדיאלים. לא משנה מי יזכה פה, זה סיפור ענק, זו הנצחת שליטה – בין אם קבוצתית או אישית – וזה מה שמגיע לנו, חובבי הכדורגל.

צרפת בעננים אחרי החזרה לגמר: "אפשר לעשות היסטוריה"
הנפה שלישית מובטחת: ארגנטינה וצרפת ישברו שוויון בגמר
"עוד בובו": ארגנטינה מסתערת על "האויב הספרדי" של מסי

אילולא היה מדובר במסי – שלמרות מימדיו הצנומים, מכסה את כל המסך – אולי היינו מתבשמים באיכויותיה של ארגנטינה ובאיכויותיו של מאמנה ליאונל סקלוני, אבל מסי מסתיר, לא בהכרח בצדק. הפרעוש כבש חמישה שערים במונדיאל הזה – שלושה מהם בפנדלים – ובישל עוד שלושה. זה מונדיאל טוב שלו, לא בטוח שהכי טוב שלו. לטעמי, ב-2014 היה לו מונדיאל טוב יותר, לפחות בשלב הבתים.

חוליאן אלברס, תגלית אמיתית, שחקן ספסל במנצ'סטר סיטי שהחל גם כמחליף פה של לאוטרו מרטינס, כבש שער אחד פחות ממסי, ואף אחד מהם לא בפנדל. בחצי הגמר הוא כבש צמד, הוכשל ברחבה לפנדל שהביא לשער השלישי, וכבש שער שאפילו מסי לא כבש במונדיאלים, כמעט מראדונה, אבל פחות, הרבה פחות. על משחק כזה מקבלים ציון 10, אבל לא כשמסי בסביבה. בעל כורחו – אין באישיותו של מסי שום רבב – הוא היחיד שמקבל את הספוט עליו. לא השוער הנהדר אמיליאנו מרטינס, לא הבלם המופלא אוטמנדי, לא מולינה, לא אנסו פרננדס ולא הסימאונה החדש דה פול, בקושי סקלוני. מסי, מסי, מסי, כאילו שכדורגלן אחד לבד יכול להביא מונדיאל – זה ז'אנר ששייך ל-1986 – גם לא מסי.

הפסטיבל הזה, פסטיבל לאמנות אחרת, מלווה אותנו 15 שנה לפחות. חברים בכת הזו אנשים נורמטיביים, שכלתנים, מובילי דעת קהל. שחקני עבר אדירים מגיעים לצפות בו בלייב, האינסטגרם מלא בשחקנים ישראלים בכירים שמריירים על הסטורי. מסי ענק, אין פה שמץ של ספק, אבל זו סגידה לא פרופורציונלית, גם אם אחריו ארגנטינה לא תגיע לכלום, כמו אחרי מראדונה. זו האלהה שאין לה הצדקה.

מדובר בתופעה כלל עולמית אבל היא תופסת תאוצה ביתר שאת בישראל, שבה לא משנה כמה שנים ישבנו בגלות, יש ליהודים פה נטייה לרצות למשוך מלכים, ולהשתעבד אליהם. מלכת הזמר העברי, מלך הרוק אנד רול, מלך המטבח, אבינו מלכנו.

זה מגיע למצב שמדברים על קונספירציה, שפיפ"א רוצה שמסי יזכה, ששופטים נותנים לארגנטינה פנדלים כדי שהוא יכבוש והיא תנצח, אבל תרשו לי לא להאמין לזה. השאיפה הכלל עולמית יכולה בסוף גם להיכשל במשימה וגם אם היא תיכשל, שום דבר לא יגרע ממקומו של מסי בצמרת הכדורגלנים אי פעם, כי ההשוואה ביניהם עושה עוול לכל אחד מהם. היו מדינות שעשו הרבה יותר במונדיאל מארגנטינה של מסי, ולא בגלל שהיה להם מישהו טוב ממנו.

עובדה. צרפת מגיעה לגמר הרביעי שלה בשבעת המונדיאלים האחרונים. רק שתי מדינות עשו משהו דומה וטוב מזה. ברזיל שהגיעה לארבעה גמרים בשישה מונדאלים בין 1950 ל-1970 ומערב גרמניה שהגיעה לחמישה גמרים בשבעה מונדיאלים בין 1966 ל-1990. ברזיל וגרמניה – על גלגוליה – מייצגות סוג של כדורגל ראוי לחיקוי, כל אחת וסגנונה. מקומן כשתי הנבחרות הגדולות בהיסטוריה. אחת זכתה בחמישה מונדיאלים, השנייה בארבע. עכשיו מגיעה צרפת ומתעקשת להצטרף לשתיים האלה, והאמת? בצדק. היא מייצגת משהו שהוא בין לבין.

צרפת היא התגלמות הכדורגל המודרני, של המאה ה-21. היא מייצגת כדורגל שמבוסס על אתלטיות, כוח מתפרץ, ומהירות. במשחק אתמול הגיע דידייה דשאן – הריינוס מיכלס הצרפתי – עם תוכנית משחק מושלמת: הוא נתן למרוקו משהו שהיא יודעת פחות מה לעשות איתו – את הכדור – והוא לקח את מה שהנבחרת שלו עושה בשלמות – משחק המעבר – ועלה לגמר.

ארבעה גמרים בשבעה מונדיאלים זה הנצחת הסגנון. צרפת הייתה נהדרת ב-58' וב-82' ו-86', פעם עם ז'יסט פונטיין וריימונד קופה ופעם עם מישל פלאטיני ולהקת הטיגאנות, אבל זה לא היה הכדורגל של 25 השנים האחרונות, עם האתלטיות של דסאי וטוראם, ויירה והנרי, פוגבה, אמבפה ודמבלה, או השכל, ההכוונה והשליטה של זידאן או גריזמן.

צרפת מגיעה לגמר פחות מרשימה מארגנטינה שהלכה והשתפרה ממשחק למשחק, אין לה גאון, היא בהרכב חסר וגם תהיה לה נחיתות בקהל. מה שכן, יש לה פוטנציאל חייתי, ואם היא תתפוצץ כמו ב-2018, כמו שעשתה לארגנטינה ב-3:4 ולקרואטיה בגמר עם ה-2:4, אז יהיה לנו פה פלה חדש.

מרוקו הלכה אתמול (רביעי) הביתה. בגאווה יש לומר, כשאוהדיה משאירים באירופה אדמה חרוכה. היא ייצגה את הכדורגל החדש, זה שיודע להתגונן ולבטל יתרונות. היא ייצגה את הכדורגל הערבי שמתברר שהוא המשתפר ביותר מהכדורגל שלא שייך לאירופה או דרום אמריקה. מוחמד סלאח, ריאד מחרז ועכשיו חכים זייש. חצי הגמר היה קו הגבול, ואולי קצת מעבר לו. הכדורגל המנצח, הדומיננטי היצרני עדיין שייך למעצמות. לא קמה לנו אלופת עולם חדשה מאז ספרד ב-2010.

קרואטיה לעומת זאת עלתה לחצי גמר שני ברציפות שלה, זאת אמירה. קרואטיה מייצגת אוכלוסיה קטנה, היא האורוגוואי של אירופה, והיא מעצמת ספורט, לא רק בכדורגל. זו הרומנטיקה האמיתית, הגם שקרואטיה ניצחה באמת רק פעם אחת במונדיאל הזה מתוך שישה משחקים. ריצ'ארד נילסן המנוח אמר פעם, כשנבחרת ישראל קיבלה את סלובניה במוקדמות יורו 2004, שנבחרות שמייצגות מדינות קטנות תלויות בדור, וסלובניה היא הגרלה קשה ב-2004 ותהיה הגרלה הרבה פחות קשה ב-2014. והוא צדק. קרואטיה תיפרד ממודריץ' ובקרוב גם מפרישיץ', ותחכה לדאבור סוקר או למודריץ' הבא, שיגיע בעוד כמה שנים. לנבחרות מהסוג של קרואטיה יש תאריך תפוגה, לא לנבחרות – ולאומות כדורגל – מהסוג של צרפת וארגנטינה.