כדורגל גדול אין כאן, אבל כמות הצופים בדרך לשיא

1 הפועל ב"ש שברה את שיא המנויים שלה: הגדילה אותו ביותר מ-100 אחוזים ועומדת על סף חציית רף 10,000 המנויים לעונה הבאה; מכבי חיפה מדברת על יעד של 20 אלף מנויים, אחרי שמכרה בעונה שעברה 17 אלף כאלה; במכבי ת"א מכרו כבר 9,000, ומן הסתם גם יגיעו לגג האפשרי מבחינתם נוכח גודלו של אצטדיון בלומפילד; בהפועל ת"א מדברים שוב על מספרים שבין 7,000 ל-9,000 מנויים, ואפילו בבית"ר ירושלים – שמסורתית מתקשה למכור מנויים נוכח החתך הסוציו-אקונומי-גיאוגרפי של אוהדיה – מדברים על שיא מנויים.

ולא אמרנו מילה על הפועל כפ"ס, שנמצאת בטירוף מוחלט בעקבות חזרתה לליגה הבכירה. כשמוסיפים לזה את העובדה כי בעונה האחרונה הגיעו למגרשים בישראל למעלה ממיליון וחצי צופים, ונשבר ביותר מ-10,000 צופים שיא הנוכחות למחזור אחד, נשאלת השאלה – איך זה ייתכן?

• עידן ורד מתלבט בין בית"ר לשווייץ
• פורסמו הבתים של גביע הטוטו
• הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1

איך ייתכן שאומרים לנו כאן שאין כדורגל, שפני הנבחרת כפני הכדורגל, שהניהול פה שערורייתי, שקבוצות על סף חדלון פירעון, שהכדורגל נמצא בתחתית החבית ביחס להשקעה בו, ועדיין יש מצב סביר שבעונה הבאה יגיעו בין 55 ל-75 אלף איש בכל שבת רק למשחקי ליגת העל!  זה העניין, שאומרים לנו.

נדמה כי המספרים שצוינו מעלה הם סימן מצוין לתקשורת הספורט לארוז מזוודות, הוכחה מעולה לחוסר רלוונטיות. מקבילתה, התקשורת הפוליטית, חגגה את יום הכיפורים שלה ב-17 במרץ כשהתברר כי הליכוד הגדיל את כוחו, למרות שבתקשורת הסתמן מהפך פוליטי מדהים.

מנתוני מכירת המנויים מתברר כי המספרים באזור תל אביב נשארים קבועים פחות או יותר, אבל בכל מה שקשור לפריפריות, נרשם גידול חסר תקדים, ולאו דווקא בגלל קהל מקומי. ולא, אין לזה קשר למתקן בלבד. על פי הנתונים בבאר שבע, למעלה מחמישית מרוכשי המנויים אינם תושבי העיר, וגם אם מדובר בתושבי הישובים הסמוכים, עדיין לא מדובר במבנה אורבני כמו בגוש דן, שבו רמת גן נושקת לתל אביב ופתח תקווה לרמת גן. מדובר בתושבי חוץ.

אוהדי בית"ר י-ם בטדי. מצפים למספר מרשים של צופים (אסף קליגר)

אז יש משקל למתקנים החדשים ולמחירים הנוחים, אבל מה שחשוב הוא שאוהד מעדיף את המקום שלו, ליד חבריו, בתוך הקהל שלו. כל היתר – שחקנים, רמה, תוצאות – זה בונוס.

2 ארבע השנים האלה שמכבי חיפה לא איתנו – לפחות לא במאבקי האליפות – גרמו לקהל שלה לאבד סבלנות ובעיקר לאבד כיוון. ביומיים האחרונים מתקבלת ברשתות החברתיות הגעתו של המגן סאן מנחם לקבוצה בתגובות ציניות, לעגניות ואף מזלזלות. מבחינת חלק מהאוהדים מנחם הוא קוריוז: לא שם גדול, לא רכש שגורם לך ללכת ולקנות מנויים – הוא זריית חול.

רק שמי ששומע קצת על כישרונות בכדורגל הישראלי יודע שמנחם עשוי להיות פעם, אולי לא בעוד הרבה זמן, המגן השמאלי הבא של נבחרת ישראל, גם אם בהתחלה הוא יגיע על המשבצת של שמואל שיימן.

מנחם – והבחירה בו – הוא דוגמא מובהקת לכך שקהל יכול לקבור או לרומם שחקן כדורגל, בעוד שמי שבחר בו – בגאוניות – יכול לשלם במשרתו אם השחקן לא יהיה שוס כמעט מהרגע הראשון שבו באמת ייחשף. וזה בלתי אפשרי.

הכדורגל הישראלי מלא בשחקנים שסומנו כבר בגיל 15, וכעבור עשר שנים יש להם רזומה של עשר קבוצות לפחות בקריירה הקצרה שלהם – שניים מהם במו"מ מתקדם עם קבוצות מהארץ, לדעתי שלא לצורך – כי הם פשוט לא התרוממו, והוא גם מלא בדוגמאות של שחקנים אלמוניים שהגיחו מהליגה השנייה והשלישית והפכו להיות ברגים משמעותיים בקבוצות שלהם או כאלה שקבוצות צמרת מתקוטטות עליהם. בן רייכרט – גם הוא מרמת השרון – זו דוגמא מובהקת לכך.

.

.

הקהל החיפאי בסמי עופר. היעד – 20 אלף מנויים (עדי אבישי)

כדאי שאוהדי מכבי חיפה יזכרו שמה שנמדד בסופו של דבר הן תפוקה ותוצאות. בעונה האחרונה הביאו לקבוצה את יוסי בניון – אין שם גדול ממנו בכדורגל הישראלי – והקבוצה בקושי סיימה במקום החמישי. איך אמר פעם אורי מלמיליאן? "שם לא מנצח משחק, גול ברשת דווקא כן".