האדישים. חובבי הקונספירציות ידעו לספר ערב משחקה השני של מכבי ת"א באילת, כי לצהובים יש אינטרס של ממש להאריך את הסדרה ולהעניק בכך עוד כמה ימי התאוששות לדווין סמית'. במשחק עצמו לא היה נראה כאילו להפועל אילת יש אינטרס דומה, כשהציגה משחק נרפה, חסר לחימה וחסר השראה מבחינה מקצועית (הגנה אחרת מול ג'רמי פארגו? שימוש באזורית?).
נדמה שמאגרי המוטיבציה של חניכיו של אריק שיבק, שהיו מדולדלים למדי במהלך העונה כולה, התרוקנו לחלוטין לאחר הסדרה הטובה שהציגו מול מכבי חיפה. השלכת שלשות ללא אבחנה (6 מ-25 שלשום), ירידה רעה להגנה וכל כך הרבה מהלכי סל ועבירה שאיפשרו ליריבה הם סממנים מובהקים של קבוצה שלא ממש מאמינה בסיכוייה לנצח ורואה את הפגרה באופק.
אז נכון שאילת השיגה עלייה שלישית רצופה לשלב חצי הגמר ואף הציגה יכולת משופרת במקצת בסיבוב השלישי, אבל הרושם הכללי שהותירה העונה רחוק מלהיות חיובי. האלמנט הבעייתי ביותר בקבוצה הדרומית הוא האופי הרך, שמתבטא בחמש תבוסות בעשרים בפרש ומעלה שספגה העונה, בלא מעט הפסדי בית מביכים וגם כאמור בצורה בה שיחקה שלשום. הזדמנות אחרונה בהחלט לתיקון הרושם: מחר בהיכל מנורה מבטחים. בצד השני אולי לא יודו, אבל יש שם כאלה שמוכנים "לתרום" הפסד אחד בשלב זה.
שיבק. נגמרה האנרגיה? (עדי אבישי)
הלא מתייאשים. פציעה של שחקן דומיננטי קרוב כל כך לסיום עונה יכולה לרסק קבוצה חלשה מנטלית, אך יכולה גם לחדד ולפקס קבוצה בעלת אופי. מכבי ת"א הגיעה שלשום למשחק דרוכה ומוכנה היטב, כשמי שנראה היה חד מכולם היה המאמן גיא גודס. חלוקת הדקות הייתה מצוינת, שינויי ההרכבים וההגנות היו מתוזמנים היטב (כולל המעבר להרכב עם שלושה גבוהים שבלם את ריצת הפתיחה של אילת), ומכבי נראתה גדולה על יריבתה בכמה מספרים על אף ההרכבים המוזרים ששהו על הפרקט לא מעט דקות.
פארגו המשיך להפגין עליונות במאץ' אפ שלו מול קאליף וואיט (17:55 בנקודות ו-4:11 באסיסטים במצטבר בסדרה עד עכשיו),כשבריאן רנדל ואלכס טיוס שולטים לחלוטין ברחבות ועוצרים את אדריאן יוטר ואלישי כדיר על 12 נקודות יחד. הנקודה הפחות מעודדת מבחינת הצהובים הייתה משחק חלש נוסף של "צמד המנותקים", סופוקליס שחורצאניטיס ומרקיז היינס שנראים כממתינים בקוצר רוח לבאזר שיבשר את סיום העונה האיומה שעברה אליהם.
קשה לי לראות עדיין את מכבי ת"א גוברת על הפועל ירושלים ללא דווין סמית', אבל המשחק באילת היה הראשון מאז סדרת ההצלבה מול פנרבחצ'ה בו הפגינה הקבוצה רמות גבוהות יחסית של נחישות. אז אולי היא כבר לא הפייבוריטית הברורה, אבל היא עדיין האלופה שממש לא תוותר בקלות על התואר.
גודס וסופו. חצי מ"צמד המנותקים" (עדי אבישי)
העושים לעצמם חיים קשים. משחק הריצה של הפועל ירושלים הוא האלמנט הנעים ביותר לצפייה בכדורסל הישראלי העונה. כמעט בכל רגע נתון משחקת הקבוצה עם ארבעה מובילי כדור שיודעים וגם אוהבים למסור. התוצאה היא בדרך כלל קטלנית, כשריצות של 0:10 ומעלה הם עניין שבשגרה עבור האדומים. פרנקו וצוותו יכולים גם להיות מעודדים מהעברת ההילוך לה ציפו מצדו של דונטה סמית'. הפורוורד הפרובלמטי שנראה מאוד לא אסרטיבי בתקופה האחרונה, חוזר לעצמו בסדרה מול ראשל"צ ונראה מוכן לרגע האמת של העונה, ולקרב שהסתמן מתחילתה כזה שיכריע את גורלה: הקרב האישי שלו מול פארגו.
אז איך בכל זאת הגיעה ירושלים למצב של אפשרות להפסד עם הבאזר אמש? שלושה גורמים חסרים כרגע במשחקם של האדומים: ברייסי רייט, יותם הלפרין וקילר אינסטינקט. שני הראשונים רחוקים מאוד מכושרם הטוב עקב בעיות רפואיות שונות שגרמו להפחתה בדקות המשחק שלהם. הגורם השלישי הוא אולי המשמעותי ביותר. בשני המשחקים האחרונים ובלא מעט אחרים לאורך העונה אפשרה ירושלים ליריבות שנפלו ממנה בכל פרמטר מקצועי אפשרי לחזור למשחק ולמחוק פיגורים דו-ספרתיים.
הקבוצה חייבת ללמוד להיות רעה יותר (במובן הטוב של המילה) , לדרוס את היריבה ולגמור משחקים ללא דפיקות לב מיותרות. האדומים יזדקקו מאוד לאותם שלושה גורמים בסדרת הגמר המתקרבת.
סמית'. מוכן לרגע האמת (אלן שיבר, מנהלת הליגה)
הנחושים. להבדיל מהפועל אילת שלשום, מכבי ראשל"צ הפגינה אמש משחק כדורסל נחוש. ההתקפה הייתה מבולגנת, אחוזי הקליעה מעבר לקשת היו חלשים ואייזיה סואן היה נוראי, אבל הכתומים נשארו במרחק סביר בזכות משחק הלחימה שאפיין אותם בשלבים רבים של העונה. הקבוצה תוכל כנראה לסכם בסוף השבוע עונה חיובית ביותר עבורה, שמלבד הנפילה הגדולה במשחק סיום העונה בגן נר התאפיינה בהישגים שעלו על הציפיות ועל הכישרון הקיים בה.
המפתח לעונה מוצלחת נוספת נעוץ בהמשכיות: חוזהו של שרון דרוקר כבר הוארך וכעת חשוב לנסות ולהשאיר גם את ניצן חנוכי, טוני יאנגר ושון דאוסן (משימה לא פשוטה לנוכח הפלייאוף הנהדר שלו). צירוף של גבוה ישראלי ורכז זר במקום סוואן לצד השלד הקיים יכול להניב הצלחה גדולה עוד יותר.
סוואן. החוליה החלשה (עדי אבישי)
הצופים המיואשים. פלייאוף 2015 הוא חגיגה קטנה מאוד עבור אוהדי הכדורסל בישראל. המתח נעלם אי שם בסדרות רבע הגמר, הרמה בינונית לעתים ומחרידה פעמים רבות והעניין במשחקים שולי ולא מתקרב כלל לעניין בפלייאוף ה-NBA, בכדורגל האירופאי ואפילו ברולאן גארוס. המצב רע כל כך עד שרבים מתגעגעים לפתע לפורמט הפיינל פור המושמץ שאמור לחזור בעונה הבאה. בראייה קצת יותר מפוכחת אפשר לראות שסדרות חצי הגמר המשמימות הן בסך הכל המשך ישיר לעונה החלשה מאוד, מהחלשות שידענו בשנים האחרונות, ולקוות שהן מבוא לצמד משחקי גמר ברמה שונה לחלוטין.
בתמונה: אוהד נלהב (עודד קרני, מנהלת הליגה)
מה דעתך על הכתבה?