קופה אמריקה: נשאר לשחק רק על הכבוד

כל הביקורות מוצדקות. קופה אמריקה הוא אכן טורניר גדול, השלישי בחשיבותו ברמת הנבחרות בעולם, אבל הוא גם טורניר שמשדר זניחות לעולם שמחוץ לדרום אמריקה.

המילה זניחות היא מעט מחמירה, אבל לכו תנסו לנהל שיחה על הקופה אמריקה כשאתם יושבים בפרלמנט של שישי. עבור העולם החיצון, הקופה לא מעניין במיוחד, למרות שמשחק בו השחקן הכי מלהיב, הכי טוב, הכי הכי. משחקים בו עוד כוכבים גדולים אחרים, אבל כמפעל, הקופה לא מצליח להתעלות כבר עשור וחצי, ודומה שהשנה חוסר העניין הצליח לשבור את כל השיאים.

• כרטיסים לגמר הקופה אמריקה האמירו ל-900 דולר
• בארגנטינה בטוחים: "צ'ילה רועדת מפחד מאתנו"
• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1

המילה זניחות מבטאת את פרשיות השיפוט במשחקי הנבחרת הביתית, אבל כאן יש הסתייגויות. שופטים טועים בכל העולם, וגם במונדיאל ראינו שופטים עושים שטויות ובושות, אז לא נצביע על הקופה כעל טורניר עם טעויות שיפוט מיוחדות. אלא שהבעיה מתחדדת כשמביטים על המשחקים שבהן נעשו הטעויות – במשחקים של צ'ילה. טעם מר ושאלות שלא נקבל עליהן אף פעם תשובות ברורות.

טעויות שיפוט. דווקא במשחקים של צ'ילה (AFP)

עם כל המטען הזה, של טורניר משעמם שלא המריא, מגיע הלילה (23:00, שעון ישראל) הגמר. הגמר לוהט. הגמר יכול לזרוק את המפעל כולו לזיכרון שונה לגמרי בתודעה הכללית. הנבחרת הטובה בדרום אמריקה, פיינליסטית גמר המונדיאל, הנבחרת המוכשרת בעולם, לוזרית גדולה כבר שני עשורים ומעלה. מצד שני, הנבחרת הכי מלוכדת, מרשימה, יציבה, ובעיקר הקבוצה הביתית שרוצה לעשות היסטוריה עם הנבחרת הכי גדולה שהייתה לה.

לצ'ילה מגיע כי דור השחקנים הזה הוא חד פעמי. בימי סאלאס וסאמוראנו לא היו לצ'יליאנים שחקנים משלימים שיביאו את האקסטרה. בעידן הזה, הקישור שלהם הוא בהחלט מהטובים בעולם. כשיש לך ווינר כמו וידאל, כוכב כמו אלכסיס, כובש בכושר כמו וארגס ואת הטאצ' של ולדיביה, ללה רוחה יש את כל הכלים להגיע לגמר עם ביטחון, גם בלי חארה הסורר. במשחקים האחרונים הלחץ עושה את שלו וקצת יותר קשה מול השער, אבל קשה להתעלם מעובדת הביתיות. אם לא ארגנטינה, צ'ילה הייתה עולה כפייבוריטית ברורה למשחק הזה.

מסי. מפחיד את הצ'יליאנים (AFP)

אבל יש ארגנטינה. העובדה שמסי לא כבש בהצגה מול פרגוואי יכולה רק להפחיד עוד יותר את הצ'יליאנים. מצד שני, אף אחד לא ערב לכך שהאלביסלסטה ימשיכו את אותה יכולת גם בגמר. המשחק מול פרגוואי היה שילוב של חולשה של היריבה עם התפרקות מהירה באמצע המחצית השנייה, יחד עם משחק טוב של ארגנטינה. טוב, לא מדהים. מול צ'ילה זה צריך להיות יעיל יותר, ומבריק יותר. הלוחמים הביתיים מגיעים נחושים, ואסור לשכוח שיש גם שופט במשחק הזה ולכו תדעו מה מכינים בהתאחדות המושחתת של דרום אמריקה.

ארגנטינה – שעל הספסל שלה יושבים טבס, היגוואין, לאבסי ולאמלה – אמנם טובה יותר, אבל אי אפשר לקרוא לה פייבוריטית. כשלוקחים בחשבון את נבחרת ברזיל של היום, הגמר הזה הוא בהחלט הגמר הקלאסי שאליפות דרום אמריקה הייתה יכולה לאחל לעצמה. והוא בעיקר גמר שאמור להחזיר מעט מהכבוד האבוד של הקופה, שנרמס, או פשוט לא נספר, במשך ימי הטורניר. משחק אחד בשביל טורניר שלם.