יש לי סקופ. בגיל צעיר הייתי בנבחרת השחייה של יפו והתחרינו בהדרכתו של המציל המיתולוגי יוסף גרבוע. נזכרתי בזאת השבוע כשנמלאתי גאווה על מדליית הארד של מארק חינוואי במשחקים האירופים בבאקו.
גם חינוואי יפואי. ההורים שלו גדלו אתי בשכונה בעג'מי. אני הייתי חולה על כדורגל ופרשתי מהשחייה, הילד של תאופיק ומהא המשיך ונעשה אחד הישראלים הבכירים. הדודים שלו הם חברים טובים (בריאות שלמה לדוד אדיב) והיו אוהדים מושבעים שלי ושל הפועל תל אביב.
- שחיה: קיריל ברון סיים תשיעי ב-50 מ' פרפר
- צפו: קולנטרוב העפיל לגמר ב-100 מ' חופשי
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
בגלל המדליה מלאו כל העיתונים ואתרי האינטרנט בתמונות של הילד היפה, האדיב והביישן, ששיפר בבאקו את השיא שלו בארבע שניות, הישג ענק בספורט הזה. מארק מסוג הילדים שכל אם ערביה היתה רוצה: ילד טוב, מחונך, מתורבת ושקט. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, הוא כל כך דומה לאבא.
בזמנו לא היו תקציבים בכדי לתמוך בנבחרת השחייה שלנו. רוב הילדים התפזרו למקומות שליליים, רק חלק קטן למקומות טובים. כדי להיות שחיין צריך השקעה כספית מאוד גדולה מצד ההורים. תאופיק ומהא הבינו הילד מוכשר ויכול להגיע רחוק. הם השקיעו כסף ותמיכה מוראלית ולא החסירו ממארק דבר.
אני מקווה שחינוואי לא יסתפק בארד בבאקו וישתתף באולימפיאדת ריו בשנה הבאה וישיג את מה שהשחייה לא השיגה מעולם – מדליה.
אני חוזר כמעט 40 שנים לאחור, לאולימפיאדת מונטריאול 1976 כששיחקתי בטורניר הכדורגל במדי נבחרת ישראל. ונזכר גם בשני העכואים, מרים המשקולות עדנאן חודורוג, אלוף הארץ במשקל כבד, והמתאגרף אדיב ניסנאס שהתחרו באירופה והביאו כבוד גדול למדינה ולמגזר שלנו.
מה דעתך על הכתבה?