זעקות של שמחה נשמעו לפתע בשיפודיות באר שבע. רופאים קפצו משמחה בסורוקה ככה פתאום במהלך משמרת הצהריים, ובאוניברסיטת בן גוריון הופסקו הלימודים לרגע כדי להכריז על בואו של האיש שיפריח את הנגב. לא מדובר על סילבן שלום, גם לא על מנכ"ל פרויקט עיר הבה"דים, ואפילו לא על רוביק. בן שהר, גבירותיי ורבותיי. בן שהר סיכם בבאר שבע, ומטרופולין הדרום יצא בהכרזה – מזרח תיכון חדש.
השורה התחתונה של חגיגת השבוע בבאר שבע ברורה: בן שהר הוא שחקן טוב, לפעמים מצוין. הוא גם אישיות נעימה והתבגר מזמן. אבל המהלך הזה לא הופך את מעמדה של הפועל ב"ש לטוענת הכי רצינית לכתר. שהר הוא לא שובר שוויון, ועד שיוכיח אחרת, הוא אפילו לא יוצר שוויון. רכש טוב כן. משדרג קבוצה שלמה? הגזמתם.
כל זה, אגב, נאמר בצער. זה יכול היה להיות אחרת. הבחור הזה היה יכול להיות היום במקום אחר. אולי עוד יגיע רחוק, אבל עכשיו – למרות קילומטראז' רציני, תרתי משמע – הוא עדיין צריך להוכיח את עצמו. הפועל ב"ש היא הקבוצה ה-12 בקריירה הלא יציבה של בן שהר. הוא מקווה למצוא שקט ויציבות בנגב.
שהר במדי הפועל. העונה הטובה בקריירה (Gettyimages)
הוא ראה מהצד איך מאור בוזגלו השאפתן מוצא את השלווה בבאר שבע ולא מנסה לצאת בכוח, שוב, החוצה. הוא גם רואה את שלומי ארבייטמן ומאור מליקסון שחזרו לארץ ולא עוזבים ומבין שיש פה פוטנציאל למשהו אחר עבורו. האתגר של שהר ברור – לא רק יציבות גיאוגרפית, אלא בעיקר מימוש הפוטנציאל הכל כך מדובר. זה לא מומש עד כה. רחוק מכך.
אני זוכר את מרץ 2007. נבחרת ישראל פוגשת את אסטוניה. בן שהר קיבל מדרור קשטן את ההזדמנות במחצית השנייה, נכנס וכובש צמד מהיר, מרשים, אפילו מדהים. ילד בן 17 וחצי, כוכב ענק נולד. אני זוכר שהתחושה הייתה דומה לפעמים הראשונות שבהן איגביני יעקובו נכנס כמחליף במשחקיה של מכבי חיפה. זה אמיתי?
סביב שהר היו בשנה שלפני הרבה דיבורים. מתאמן אצל מוריניו בצ'לסי, מוביל את גיא לוי והנבחרת הצעירה (עם שחקנים שמבוגרים ממנו בחמש שנים) לניצחון במפגש כפול על צרפת של בנזמה ונאסרי. התחושה שגדל אייקון קיבלה עוד חיזוק ב-0:4 ההוא על האסטונים ברמת גן. יש לנו חלוץ ברמה עולמית. שילוב של אוחנה, רוזנטל והאווירון יחד. יש!
שהר בצ'לסי. חלוץ ברמה עולמית? (Gettyimages)
שמונה שנים חלפו מאז. 11 קבוצות עבר שהר. שלוש שנים על הספסל של אספניול ושער אחד. טיולים בין קבוצות זניחות בהולנד וקבוצות ליגות משנה בגרמניה. 185 משחקי ליגה. 46 שערים כולל בליגות הנמוכות שהזכרנו.
בעוד חודש בדיוק יהיה בן 26. אומרים שזהו הגיל שבו הכל מגיע לשיא. הפיזיולוגיה מתחברת עם הבגרות המנטלית. שהר חוזר לארץ כי נמאס לו לנדוד, ואולי גם להעביר את הקריירה בלי אף הישג משמעותי. אליפות אין לו, כוכב שסוחב קבוצה על הגב הוא אף פעם לא היה. בעונה שעברה הוא התקרב להגדרה הזו כסגן מלך השערים של וילם, עם הישג לא רע במרכז הטבלה ההולנדית, ועדיין אפשר לקרוא לזה סביר. לא וואו.
העונה הכי טובה שלו הייתה בישראל. 16 שערים ב-34 משחקים בהפועל ת"א של גוטמן. שם שהר היה על תקן כינור רביעי בערך מבחינת חשיבות. זו הייתה הקבוצה של שכטר, ורמוט וזהבי בעונה שאחרי הדאבל. וגם בעונה ההיא, האדומים ושהר לא לקחו אליפות.
שהר לצד ארבייטמן. תנו לו להוכיח (ערן לוף)
אז מה הופך את ההתלהבות סביב החתמתו של שהר לגדולה כל כך? אולי הרצון לראות משהו חדש מלבלב כאן? כנראה. לתלות תקוות כאלה במישהו שעדיין לא הוביל מעשית קבוצה לאליפות – או הוביל בכלל ככוכב ראשי – עלול לייצר את הדבר ההפוך. וכמו שאנחנו מכירים את מערכת הציפיות בבאר שבע, עם האצטדיון החדש והאוהדים התובעניים – זה עלול להלחיץ את בן שהר, שמאוד מאוד רוצה להצליח, מאוד רוצה לעשות את זה נכון, אחרי כל כך הרבה שנות תסכול, סימני שאלה, ציפייה לנסיקה, המראות ונחיתות.
מה ששהר צריך עכשיו הוא בעצם מה שבאר שבע צריכה: פרופורציות. מדובר ברכש טוב, אבל עד שיוכיח אחרת, מופרך יהיה להפוך את בן שהר לאיש שסביבו מתרכזות תקוות הנגב. הוא בהחלט יכול להיות חלק, ואולי אפילו הכוכב. אבל תנו לו קודם כל להוכיח. תנו לו לממש את הפוטנציאל שנשאר על העץ בגיל 17 וחצי.
ואם אכן זה יקרה, יכול להיות שבאחד מהימים במאי 2016 יפסיקו את הלימודים באוניברסיטת בן גוריון אפילו ליום שלם. יום של חגיגות.
מה דעתך על הכתבה?