סוף למזל הרע של הפועל ירושלים

רייט זוכה לחיבוק מהלפרין. עשה את ההבדל
רייט זוכה לחיבוק מהלפרין. עשה את ההבדל | צילום: עדי אבישי

25 שנים של אכזבות? פציעת פאלמר הבהירה: זו העונה שלהם. שילינג מסכם ערב אדום

(גודל טקסט)

ערב עגום:  חובבי הכדורסל הניטרליים חוו אמש (שני) ערב מעצבן עד משעמם. זה החל עם השידור בטלוויזיה שהעניק לנו פריביו בין 200 שניות בערך לגמר הפליאוף, עבר דרך הקרחות בצדי היציעים באולם הממש לא גדול באילת, והמשיך עם משחק כדורסל שנפתח באווירת ליגת קיץ, עם 6 עבירות שביצעו שחקני שתי הקבוצות יחדיו ברבע ראשון נטול הגנות. גם שאר המשחק לא התאפיין בקרבות דם יזע ודמעות סטייל ארואסטי -לארגי /מרסר-שטיינהאור,  וגם לא ברמת כדורסל גבוהה מדי. זה היה כאמור ערב די עגום לצופה האובייקטיבי, ועגום ביותר לאוהד האילתי. אבל זה היה ערב ענק לאוהדי הפועל ירושלים.

 

ערב אדום: הרוחניקים שבין אוהדי האדומים יקראו לזה קארמה. אחרי כל כך הרבה שנים של חוסר מזל, פיצות, סמי בכר ועוד שלל מפחי נפש, נראה שהעונה הכל מסתדר לקבוצה שלהם. אחרי שקיבלה את יריבתה הצהובה הגדולה בעונה רעה שהפכה לאיומה בעקבות רצף הפציעות האחרון, ואחרי שאפילו לא נאלצה להתמודד מולה בגמר, הנה הגיעה גם הפציעה של קווין פאלמר בתחילת הרבע השני וסדרה לה נתיב בטוח עוד יותר לצלחת ההיסטורית. ללא פאלמר הידלדלו מאגרי האנרגיה האילתים, שהיו דלילים גם כך לאחר שתי הסדרות האחרונות, אל מעבר לנקודה הקריטית ולא אפשרו לקבוצה של שיבק לתת פייט של ממש. כמה דקות קודם לכן אירע אירוע מכונן נוסף – כניסתו המצוינת של ברייסי רייט למשחק. הגארד שהתקשה מאוד לתפקד לאחרונה ולהתרגל למעמד של שחקן ספסל משלים עשה חלק גדול מההבדל. את הנקודות במגרש הפתוח משיגה ירושלים בצורה יעילה בכל משחק, וכאשר גם שחקן חצי המגרש הטוב ביותר שלה חזק בעניינים, כמעט ולא ניתן לעצור אתה. החל מתחילת הרבע השני לא הועמדה השליטה המוחלטת של האדומים במשחק בסימן שאלה של ממש, וההפרש בסיום, שיכול היה להיות גבוה יותר, אמור וחייב להספיק לה בכדי לחגוג ביום חמישי.

 

 

פה זה לא מכבי: אז מה בעצם עשתה ירושלים שמכבי ת"א לא הצליחה לעשות בשלושת המשחקים האחרונים של סדרת חצי הגמר? גם האדומים התקשו מעט בפתיחה מול האיזורית האילתית, גם הם הופיעו ללא הסמית' שלהם (שהיה בבחינת נוכח נפקד), וגם הם לא הצטיינו יותר מדי בזריקות מעבר לקשת (5 מ-13). אבל הפועל ירושלים של החודשים האחרונים היא קבוצה שמנצחת משחקים דרך ההגנה. לא שחסרות שם רגליים איטיות, אבל היכולות של מקי, גפני וטימור, בתוספת לאינטליגנציית המשחק הגבוהה של האחרים, ולהכנה הטובה של הצוות המקצועי, יוצרות הגנה יעילה וחכמה שיודעת לפגוע ביריבות בנקודות הכואבות לה ביותר. אפיק ניסים וקאליף ווייאט (13 נקודות משותפות) נוטרלו לחלוטין על ידי הגנה אגרסיבית ומהלכים טקטיים (הגנת טופ סייד, הצבת גפני על ניסים במהלכי סיום רבעים, החלפת שומרים מולם), מה שעצר את השטף ההתקפי של הקבוצה שקלעה 92 נקודות בשלושת ניצחונותיה מול האלופה היוצאת. פני הפועל ירושלים העונה הם כפני השחקן היעיל ביותר שלה אמש, דיון תומפסון. היא לא עושה שום דבר מצוין, אבל היא עושה כמעט את הכל טוב. ובליגה כמו שלנו העונה, זה יספיק לפליאוף נקי מהפסדים ולאליפות.

 


טימור מול ניסים. הגארד האילתי שותק (עדי אבישי)

 

ביום חמישי תניפו צלחת: נכון שיש עוד 40 דקות לשחק, ונכון שמדובר במשחק בין הקבוצה שניפקה את הקאמבק הגדול בתולדות הפלייאוף בישראל מול המומחית מספר אחת בבעיטות בדלי, אבל יש גבול לכל תעלול. אז יגידו לה שמדובר באליפות עם כוכבית, שלקחת אליפות בגמר לא מול מכבי זה לא זה, ושללא הפציעות של סמית' ולנדסברג זה בכלל לא היה קורה. אבל ביום חמישי צפויה בארנה בירושלים חגיגה כמותה לא ידע הספורט שלנו כבר הרבה מאוד זמן. ככה זה כשמחכים יותר מ-25 שנה.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי