ננסה לא להפוך אותו לנושא המרכזי בשורות הבאות. זה קשה, כי כשמתכוננים למשחק העונה באנגליה, צריך להסביר בדיוק מדוע לראשונה אחרי שנים ארוכות, ייערך משחק עונה עם פער כל כך גדול בין הראשונה לשנייה. פער השיא של עשר הנקודות טומן בחובו כמה סיבות. אז בואו נתעכב על הראשית שבהן.
ז'וזה מוריניו רק בן 52. הוא התחיל לאמן ביולי 2000 וכעת הוא מתקרב לתואר אליפות שמיני ב-15 שנות קריירה. השנים הללו נראות לרבים כמו נצח. לפרשנים נמאס ממנו, ושיטת המשחק שלו לא מוצאת חן בעיני הרוב. מה לעשות, לא כולם אוהבים ווינרים. הבוס שלו דווקא אוהב, והוא שוב מחייך, שוב בדרך לאליפות, והדרך תישכח בין ספרי ההיסטוריה.
- מוריניו: "הזאר שווה 200 מיל' ליש"ט"
- "אין סיכוי שאדן הזאר יעבור לריאל מדריד"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו
את העונה הזו ניהל הפורטוגלי כמעט ללא תקלות. היה לו יום טראומטי ב-1 בינואר בווייט הארט ליין כשחטף 5:3 מטוטנהאם ועוד הפסד מוצדק בניוקאסל, והוא חטף שער בדקות הסיום מול האקס למפארד, ואיבד ניצחון מול סיטי באתיחאד. אני מנסה למצוא עוד טעויות או טראומות, ופשוט אין. מוריניו עשה את שלו: לקח 76 נקודות מתוך 96 אפשריות ועשה זאת עם הגנה יציבה וקישור אחורי נהדר. פברגאס היה מצוין בחלק הראשון של העונה, וגם דייגו קוסטה. אחר כך הגיע אדן הזאר, שיוכרז בקרוב כשחקן העונה – לא משום שהוא השחקן הכי נוצץ, אלא מפני שהוא האיש שאמון על היעילות בחלק השני של העונה.
השיטה של מוריניו היא אולי פחות יפה לעין, אבל עבדה בלי בעיות מיוחדות מול הגדולות. הנפילה הגדולה היא כמובן סיטי, אבל עדיין חשוב לזכור כי בעונה שעברה היו לה 70 נקודות אחרי 32 משחקים (העונה 61 נק'. בינתיים צברה עוד שש, אבל גם שיחקה שני משחקים יותר). כלומר, גם במצב הזה היא עדיין הייתה רחוקה תשע מצ'לסי של העונה. אי אפשר להשוות? אולי, אבל בכל מקרה לכחולים יש קצב צבירת נקודות גבוה במיוחד ביחס לליגה כל כך תחרותית. ולכן, ללא קשר לחולשת היריבה המרכזית שלה, צ'לסי עשתה את שלה, ובגדול. כמו בעונה שעברה, היא לא נוצחה באף אחד מהמפגשים מול ארבע הגדולות האחרות והשינוי היה בניצחונות על הקטנות – ניצחונות קטנים ויעילים, פעמים רבות בדקות הסיום.
מוריניו והזאר. אליפות ביעילות (צילום: Gettyimages)
הערב (ראשון, 18:00, ישיר בספורט1) היא תרצה לעשות את זה עוד יותר בגדול, להגדיל את הפער מארסנל ולחגוג באופן לא רשמי את הזכייה. אם אכן כך יתרחש, האליפות שבדרך תזכיר מאוד את האליפות הראשונה תחת מוריניו, אז סיימה בפער 12 מאותה ארסנל.
התותחנים עושים רושם נהדר, אבל יש להם רק שתי נקודות יותר ממה שהשיגו אחרי 32 משחקים בעונה שעברה. אז זה הספיק רק לטופ 4. רוצה לומר – עם כל הכבוד לוונגר, כנראה שהתותחנים מסוגלים לייצר בין 80 ל-82 נקודות מקסימום ברמתם הנוכחית, ולאליפות זה לא מספיק.
קיין מכניע את טוטנהאם. מרגעי המעידה הבודדים של הבלוז (צילום: Gettyimages)
ובכל זאת, ארסנל מגיעה למשחק הזה כשהיא הקבוצה החמה בליגה ובמקום השני. כבר שנים היא לא הייתה חלק ממשחק עונה אמיתי. גם אם הפער יירד לשבע נקודות זה כנראה יהיה מאוחר בשביל אליפות, אבל יבנה מערך ציפיות ראוי עבור ארסנל לקראת העונה הבאה.
בליגה כמו הפרמייר ליג, שבה מתקיימים לפחות 12-13 משחקים שיכולים להיקרא "משחק עונה", ראוי שנמצא את ההגדרה למשחק הנכון. בספרד ברור מהו המשחק הגדול ביותר, וכך גם בהולנד. באיטליה כבר לא ברור מי הייתה השנה היריבה הראויה של יובה, ובגרמניה כבשה וולפסבורג את המשבצת של דורטמונד.
ונגר והשחקנים. משחק עונה על טהרת לונדון (צילום: Gettyimages)
באנגליה היו לאורך רוב העונה שתי קבוצות מעל השאר, ולכן המשחק בסוף ינואר בין סיטי לצ'לסי בהחלט ענה להגדרה. אלא שההתרסקות של סיטי והנסיקה של ארסנל מביאות את ונגר למקום הזה ערב המשחק מול הראשונה באזור המאני טיים. כדי שזה יימשך, חובת ההוכחה היא על המארחת הלונדונית, שמגיעה אחרי שמונה ניצחונות ליגה רצופים ועם מקום כפייבוריטית בגמר הגביע. עשר שנים חיכתה לונדון להגדרה הזו – משחק העונה על טהרת עיר הבירה.
ואגב, המשחק הזה מתקיים בדיוק שנה מהיום בו הגיעה צ'לסי לאנפילד למשחק שבו ג'רארד החליק, ליברפול איבדה את התואר, ומוריניו חגג את השמחה לאיד. הפעם, זו כבר אמורה להיות חגיגה מסוג אחר.
מה דעתך על הכתבה?