שאננות בגמר ה-NBA? תתפלאו

קארי. הווריורס חשבו שהניצחון יבוא בקלות
קארי. הווריורס חשבו שהניצחון יבוא בקלות | צילום: AFP

גולדן סטייט לא תיפקדה כפייבוריטית ונכנעה למאמן שיודע לצאת מבורות

(גודל טקסט)

באמת, מה עוד אפשר להגיד על ספורט? מי בכלל ראה את זה בא? אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לחזות את מה שיקרה באמצעות הסתכלות על מה שקרה, אבל כמה פעמים בכלל בחיים שלנו דברים שקרו לימדו בצורה משכנעת על דברים שיקרו? רוב הזמן אי אפשר לחזות שום דבר בכלל – פוליטיקה, כלכלה. כמעט הכל זה הימורים. מושכלים יותר או פחות, אבל הימורים. ובייחוד בספורט. הסיבה המרכזית היא שבכל התחומים הללו מדובר בדברים שהם תוצאה של מעשי ידי אדם. וידי אדם, על היצורים החלשים והמונעים מגחמות ופחדים שאנחנו, הן עניין רעוע למדי.

 

הנה, קחו למשל את הידיים של גולדן סטייט ווריורס. הקבוצה הטובה ביותר בעולם השנה, הקבוצה הטובה יותר בסדרה הזו, חבורת צלפים שאירחו ביתרון 0:1 את המשחק השני של הגמר, מול יריבה שחסרה את השחקן השני והשלישי הכי טובים שלה – אחרי יומיים וחצי בהם הם רק שומעים כמה הם הולכים לקראות טיול אל עבר האליפות.

 

אז היא באה למשחק, אבל הידיים שלה תפקדו לא נענו לאתגר. וזה היה נכון גם אם גולדן סטייט הייתה מנצחת במשחק – כי זה אכן היה קרוב להיות 0:2 (כמו שזה היה מאוד קרוב להיות 0:2 לקאבס). התוצאה הסופית לא משנה את העובדה שבמשחק שהווריורס היו חייבים לבוא באטרף, לשמור בשיגעון, להיות חדים, לנצל כל פרצה וכל יתרון ולהכות בסגל הקצר והשחוק של הקאבס – במשחק כזה היא באה ולמן הרגע הראשון נראתה כמו קבוצה שרק מורחת את הזמן עד שהניצחון יבוא לה.

 

עם כל הכבוד לכישרון ולעומק של הקבוצה ולהצלחה המדהימה שלה תחת מאמן רוקי כמו סטיב קר ולהערכה העצומה שחייבת להיות לכולנו למה שהם עשו ועושים השנה – היא פשוט לא ידעה להתמודד עם העמדה הזו, של הפייבוריט המוחלט במעמד כל כך מרכזי. עם הלחץ והציפיות והשאננות שזה ייצר. כן, שאננות בגמר ה-NBA. מי יכול היה לראות את זה בא? ובכן, לא אני.

 

 

אבל העובדה שעברו יומיים וחצי מאז קליבלנד ספגה הפסד מתסכל, כנראה שיחקו לטובתה בהיבט המנטלי. ולרעת היריבה שלה. כי אמנם קליבלנד הפסידה במשחק מספר 1, אחרי שכבר סידרה לעצמה הזדמנות נהדרת לגנוב את יתרון הביתיות מיד עם פתיחת הגמר. משחק בו ראתה את הכל מתרסק לה עם 0 נקודות בהארכה שלמה (קלעו 2 עלובות בשניות הסיום של הגארבג' טיים מול אין-הגנה של הווריורס) ופציעה גומרת עונה גם-אם-זה-היה-פברואר לקיירי אירווינג. אלה דברים שיכולים בקלות לרסק קבוצה.

 

אבל בזמן הזה הקאבס, שמונהגים על ידי השחקן הטוב מאז מייקל ג'ורדן ומאמן שיודע דבר או שניים על היחלצות ממצבי קיצון, הוכיחו שהם ממש לא רק השטיח האדום עליו גולדן סטייט אמורה לנקות עליו את סוליות ה"אנדר ארמור" שלה בדרך הקלה לאליפות הראשונה בתולדותיה. הקאבס היא קבוצה עם צוות אימון מצוין, כוכב על היסטורי בשיאו, ו… בני אדם. בני אדם ששמעו משך יומיים וחצי כמה אין להם סיכוי לכלום.

 

ג'יימס. קליבלנד הראתה המון אופי (AFP)

 

כשאנחנו שומעים שאין לנו סיכוי במשהו, גם אם זה משהו שטותי, אנחנו הרבה מאוד פעמים מרגישים רצון עז להוכיח שטעו לגבינו. אז בואו נחשוב לרגע מה עובר בראש של ספורטאי מקצועני, שמקבל מיליונים עבור לשחק כדורסל, שבכל מקום בו דרך בחייו היה הטוב ביותר במה שהוא עושה, כשהוא שומע יומיים וחצי מכל כיוון שאין לו שום סיכוי. ואם יש מנהיגים בקבוצה ובצוות האימון שיודעים לקחת את האנרגיות שזה מייצר ולתעל אותם לכיוונים הנכונים, קורות הפתעות.

 

ובואו נחשוב מה קורה בצד השני, כשחבורה שאף שחקן בה מעולם לא היה בסדרת הגמר, שומעת כל הזמן כמה הכל הולך להיות לה קל עכשיו וכמה ליריבה שלו אין כלים לעצור אותה? זה אמנם בלי שום צל של ספק הסבר "בדיעבד" קלאסי שאולי היה צריך לראות אותו מגיע מראש. אבל אי אפשר היה לפספס אותו לאורך כל המשחק הזה. קבוצה אחת שמשחקת בהילוך שני, וקבוצה אחרת שנאבקת על הכבוד שלה.

 

אבל גם אחרי כל זה, אחרי ההגנה המדהימה שראינו מקליבלנד וההתעלות של שחקנים משלימים (האם זה רק מקרי שמת'יו דלאבדובה וטימופיי מוזגוב, שניים שבלאט האמין בהם במיוחד כל העונה, שיחקו תפקידים מרכזיים ב-1:1 הזה? או שמגיע פה קרדיט למאמן הישראלי?). נכון שבטקסט הזה ממש נכתב שאי אפשר לחזות מעשי ידי אדם, אבל די, יש גבול. גם ללברון ג'יימס יש גבול – למרות שהוא נראה כרגע מטושטש מאוד.

 

אוהדת עם שלט של "האחים ספלאש" (AFP)

 

גבול היכולת של ג'יימס ממשיך להימתח ולהימתח, ומתישהו זה ייעצר. אחרי סדרת ההופעות שלו בפלייאוף הזה, ושני משחקים שייכנסו מיידית לרשימת התצוגות הגדולות בתולדות הגמרים שנתן בזה אחר זה, נראה שהוא לא צחק כשאמר לפני הסדרה שהוא בכושר הכי טוב שהיה בו הרבה מאוד זמן. נראה שהוא סיים את המשחק הבוקר עם 39 נקודות ולא הגיע ל-40 מאותה הסיבה ההיא שדורון שפר החטיא את זריקת העונשין ה-16 אחרי שקלע 15 בניצחון החוץ של הפועל גליל עליון על הפועל תל אביב בסדרת הגמר של 1993: פשוט כדי להיראות אנושי.

 

ועם כל זאת, רבים, לרבות כותב שורות אלה, חזו סדרה קצרה מאוד אחרי שנודע שאירווינג סיים את העונה. וגם עכשיו, אחרי שקליבלנד איכשהו, בצורה לחלוטין בלתי צפויה ומאוד יוצאת דופן השוותה את סדרת הגמר של 2015 עם ניצחון חוץ וחוזרת לשני משחקי בית במצב של 1:1, אני עדיין חייב לשים את ההימור שלי על גולדן סטייט. עכשיו תורם להגיב. אז זה לא ייגמר בארבעה משחקים, ייגמר בחמישה. לא חמישה, שישה. אבל את הסדרה הזו היא תנצח. אלא אם, אתם יודעים, בני אדם יתערבו.

עוד באותו נושא:

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי