פעם בעידן שלא היה חוג אוהדים, אינטרנט ורשתות חברתיות שבהן אפשר לדבר על הכל, לאוהדים היו שירים שרצו איתם שנים, בבאר שבע היה שיר שרבים גדלו עליו: "ליברפול באנגליה, באר שבע בישראל – היידה הפועל". כמה סמלי שבעונה כזו, עונתו האחרונה של סטיבן ג'רארד בקבוצה גם בבאר שבע נפרדים מאחד הסמלים הגדולים שלה: האיצטדיון ע"ש ארתור וסרמיל.
גוש בטון ענקי ומכוער עם עמודי תאורה אימתניים, שירותים מסריחים, מרחק עצום מהדשא שבעצמו קטסטרופלי, בוץ בחניה, לחץ בכניסות, קופות שמזכירות תקופות נשכחות, כל מילה שתגידו על הדבר הזה שמביא עד אלייך את כל מה שביקשת שלא יהיה במגרש כדורגל – נכון.
ובכל זאת, בשביל רבים מאלו שגדלו כאן זו הייתה האהבה הגדולה ביותר, המקום שהם כמהו אליו, התשוקה הגלויה ביותר שלהם, השמחה, העצב, העצבים, הבית. מבחינתם היה משהו בווסרמיל הזה. "תמיד זה מרגש להיפרד ממקום שהיה כמו הבית השני שלך, גם אם זה מעבר למקום טוב יותר", אומר מנכ"ל הקבוצה ושוער הפועל באר שבע בעבר, אסי רחמים.
וסרמיל במשחק הפרידה. האצטדיון שקבע: "אליפות עוברת בב"ש" (דני מרון)
"גם היום, 40 שנה אחרי כשאני עובר על יד האצטדיון אני מדמיין את הקהל רץ בטירוף אחרי עוד שער שלי", אומר אליהו עופר, אחד מהבולטים בתקופות האליפויות של הקבוצה בשנות ה-70. "אני חושב שהייתי פה יותר ממה שהייתי בבית באותה התקופה", אומר הקפטן המיתולוגי של הקבוצה, סתיו אלימלך.
שנים חיכו בבאר שבע לאצטדיון חדש שיחליף את זה הישן שנבנה אי שם ב-1959 ושינה את שמו ב-1988 לווסרמיל. ועכשיו כשזה קורה, קשה לבאר שבעים להיפרד. "מי שלא גדל בבאר שבע לא יכול להבין עד כמה הדבר הזה היה מבחינתנו הכל, העיר הזו הייתה מדברת רק כדורגל, לפעמים היה נדמה שכל העיר נדחסה לתוך האצטדיון. שלא נדבר על החיבוק והחום שהיית מקבל מכל אוהד" , שופך עופר עוד קצת רגעים מהימים ההם.
"בטוח שזה אצטדיון של כאב, שמחה ונוסטלגיה. גם אם לא אהבנו את התנאים לפעמים ואת המרחק של הקהל מהדשא, זה אצטדיון מאוד ביתי וקבוצות ידעו 'אליפות עוברת בבאר שבע' זו לא קלישאה. אני מתרגש כי את משחק הפרישה שלי עשיתי באצטדיון הזה", הוסיף רחמים.
שיר פרידה. שהאחרון יכבה את האור (שי מוגליבסקי, אתר Eyoya)
וסרמיל זה אצטדיון שראה הכל, מאליפויות עוד בשנות ה-70, הופעות של בוב דילן ואביב גפן, ירידות ליגה כואבות והעפלות שמחות, מוות פתאומי של שחקן שהפך להיות מושא להערצה, משחקים של ענקיות מאירופה, בכי של נער בן 17 שחשב שהציל עיר שלמה וכן גם ערבי סליחות לפני יום הכיפורים.
אצטדיון שחווה בעלים טובים וטובים הרבה פחות, אצטדיון שכל קשר בינו לבין אווירה מחשמלת, אווירת כדורגל, מקרי בהחלט. אבל היום ניתן לומר שבימים האלו החדשים, בימים שלעכו, פ"ת, נתניה, חיפה, ירושלים ואפילו לתל אביביות יש אצטדיונים חדשים, טובים, מצוחצחים.
עכשיו ניתן לומר שעוד נתגעגע לווסרמיל הזה, לא לחוויית הצפייה בו, לא לאווירה בו אלא רק לדבר אחד שאולי מת סופית. הכדורגל הישראלי הזה של פעם, הכדורגל שבו ראינו אוהדים עם טרנזיסטורים צמודים לאוזניים, כדורגל של סמל וגאווה על החולצה, כדורגל שכולנו גדלנו עליו ובכל פעם שנכנסתי לווסרמיל הרגשתי אותו חי, אפילו אתמול.
שחקני ב"ש נפרדים מווסרמיל, אמש (דני מרון)
ועכשיו יהיה אצטדיון חדש, קהל אדיר שירעיש עולמות, ריח טוב בשירותים ואף אחד לא יסתיר לנו. שם תהיה גם אלונה שתבנה קבוצה שתרוץ ותנסה לרגש ואולי סוף סוף להביא תואר לעיר שהיא כל כך מחכה לו.
ובכל זאת יש כאלה שלא היו מחליפים את וסרמיל לעולם: "אני גדלתי לתוך האצטדיון הזה, עם כל המגרעות שלו, היום, לא הייתי מחליף אותו, הריח הזה הוא הריח של הכדורגל הישראלי שגדלתי אליו ונשמתי אותו", מסכם אלימלך.
זהו הערב נגמר, 0:4 חלק במשחק שייזכר (כנראה) בדפי ההיסטוריה, מורידים את השלטר על 56 שנים של אהבה לכדור עגול ולעיר מלאת זיכרונות. אבל יותר מכל מורידים את השלטר על ילד קטן, שנרצח בשואה ואם יהיו חכמים בעיר, יקבל אזכור באצטדיון החדש – היה שלום ארתור וסרמיל.
.
מה דעתך על הכתבה?