"נגמרו לי המחמאות. אי אפשר למצוא מישהו ברמתו כאדם וכשחקן. הוא שחקן מיוחד ובלתי ניתן לחיקוי, שהיה הבסיס של ברצלונה ונבחרת ספרד. היה תענוג גדול וכבוד עצום לשחק לצדו במשך כל הקריירה", אמר השבוע אנדרס אינייסטה על צ'אבי.
בעונה הבאה ייאלץ קשר ברסה להכיר את החיים ללא חברו לחוליה, ללא הסמל. צ'אבי עוזב את בארסה בגיל 35 לטובת פנסיה מכניסה בקטאר, ומותיר אחריו מורשת שלא תישכח לעולם. ביותר ממובן אחד, צ'אבי הוא ברצלונה, הוא טיקי טאקה, הוא מייצג את כל האספקטים החיוביים של המועדון הקטאלוני, ומעולם לא היה מעורב בכל השערוריות שליוו אותו.
צ'אבי הוא ברצלונה הרבה יותר מליאו מסי. הוא אהד את הקבוצה מאז שהוא זוכר את עצמו, הצטרף לאקדמיה בגיל 11, וב-1992 חלם לנסוע לוומבלי כדי לחזות בגמר ליגת האלופות ההיסטורי מול סמפדוריה, אבל ההורים לא הרשו לו להצטרף לאחיו הגדולים. גם הבכי לא עזר, וצ'אבי הבטיח לעצמו אז שהוא יהיה שותף לזכיות הבאות של בארסה. בשישי ביוני, בברלין, הוא יעמוד בפני הזדמנות להניף את הגביע הנכסף בפעם הרביעית, שהבלאוגרנה ישחקו בגמר הצ'מפיונס מול יובנטוס. גם אם הפעם תרומתו תהיה קטנה הרבה יותר בהשוואה לשנים הקודמות, כל השושלת לא היתה נבנית בלעדיו.
את הבכורה העניק לצ'אבי לואיס ואן חאל בסופר קופה ב-1998. ההולנדי תמיד אהב לטפח כישרונות צעירים, והקשר התאים להשקפת עולמו. מפרנק רייקארד יש לו זיכרונות נעימים הרבה פחות. "רייקארד לא האמין בי. הוא רצה שהמשחק של ברצלונה יהיה מבוסס על עליונות פיזית, כי זו הדרך היחידה להתמודד עם הקבוצות הבכירות מאנגליה וגרמניה. לכן נחשבתי לשחקן חסר תועלת, בסך הכל 170 סנטימטרים. הייתי הסרטן של ברצלונה", סיפר צ'אבי בדיעבד.
עובדה – בגמר ליגת האלופות ב-2006 שיחק בעמדה שלו מארק ואן בומל, וגם אינייסטה ישב על הספסל במחצית הראשונה. בשנים ההן לא היה רחוק צ'אבי מעזיבה, והדבר היה משנה לחלוטין את תולדות הכדורגל הקטאלוני כפי שאנחנו מכירים אותו. אבל הקשר נשאר, ופפ גוארדיולה ידע בדיוק כיצד לנצל את כישוריו אחרי שקודם למאמן הקבוצה הראשונה ב-2008. טיקי טאקה לא הומצא אז, אבל הוא שודרג ופותח לרמה שאיש לא הכיר קודם לכן. צ'אבי היה האדריכל האולטימטיבי.
מת'יו לה טיסייה. צ'אבי התאהב בביצועיו של הקיצוני הגאון של סאות'המפטון (Gettyimages)
"אני רומנטיקן", אמר צ'אבי פעם. הוא מעריץ את העבודה של ארסן ונגר בארסנל. כנער, הוא התאהב בביצועיו של מתיו לה טיסייה, הגאון הנדיר של סאות'המפטון שלא אהב לרוץ, אבל ידע לעשות דברים מדהימים עם הכדור. הוא תמיד העדיף מסירה על בעיטה, תמיד חשב שהכדור צריך לנוע מהר יותר מהשחקנים, תמיד חיפש את הפתרון הפשוט והאלגנטי ביותר.
ספרד הלכה בכיוון הזה לפני ברצלונה. לואיס ארגונייס בנה את הנבחרת ביורו 2008 סביב הקשרים הנמוכים ששלטו לחלוטין במרכז המגרש ולא הותירו ליריבות סיכוי. צ'אבי, אינייסטה ודויד סילבה הפכו את הלוזרית הנצחית של הכדורגל העולמי לווינרית הגדולה. צ'אבי היה הלב הפועם של הנבחרת ההיא, ששברה בצורת של 44 שנה וזכתה סוף כל סוף בתואר, כאשר מעטים מאוד האמינו שהדבר בכלל אפשרי. הוא המשיך לזכייה באליפות העולם ב-2010 ובגמר יורו 2012 מול איטליה היה זה קונצרט אמיתי בניצוחו, עם 0:4 חלק על היריבה שחלמה על סנסציה.
לא מפתיע, אם כך, שההצלחה הספרדית נקטעה בקיץ שעבר בברזיל כאשר צ'אבי לא היה במיטבו. היו סיבות רבות נוספות לפיאסקו בשלב הבתים במונדיאל, ובראשן התעקשותו הביזארית של המאמן ויסנטה דל בוסקה לשלב בכוח את דייגו קוסטה בהרכב, אבל זה פחות עקרוני במבט לאחור. בשורה התחתונה, בלי צ'אבי נעלם הקסם הספרדי, גם אם אינייסטה היה מצוין.
אינייסטה עם צ'אבי וחבר מוכר. "אי אפשר למצוא שחקן ואדם ברמתו", אמר החבר שנשאר על העוזב (Gettyimages)
אוהדי ברצלונה רבים חששו שהדבר עלול לקרות גם לקבוצתם. טיאגו אלקנטרה, היורש המיועד של צ'אבי, התייאש על הספסל ונטש לפני שנתיים כדי להצטרף לגווארדיולה בבאיירן מינכן. אז מה יעלה בגורל הקבוצה כאשר הכוחות של הסמל יאזלו? ובכן, החודשים האחרונים הוכיחו כי יש חיים בקאמפ נואו גם בלעדיו. איבן ראקיטיץ' הקרואטי הוא שחקן בסגנון אחר, וכל ברצלונה משחקת קצת אחרת ללא האדריכל. אצל לואיס אנריקה הדגש עבר מהקישור לשלישיית החוד האימתנית, ובמשחקים לא מעטים הטיקי טאקה והנטייה לשלוט בכדור כל הזמן כמעט ולא באים לידי ביטוי. האספקט הזה בלט במיוחד בחצי גמר ליגת האלופות מול באיירן, אותה ניצחה בארסה פעמיים מבלי לייצר שליטה במרכז המגרש.
צ'אבי, שהפך לשחקן שולי בעונה האחרונה, הרגיש כבר מזמן שהגיע זמנו לעזוב. מסיבת העיתונאים המרגשת מסמלת סוף עידן, והכדורגל הקטאלוני, הספרדי, האירופי והעולמי יהיה שונה ללא האיש ששינה את סדרי העולם. אחד הקשרים הטובים והחשובים בתולדות המשחק עוד לא תולה את הנעליים, אבל זה כבר כמעט הסוף. הוא ירצה להיפרד מבארסה עם טרבל, וגם הפעם – כמו ב-1992 כאשר צפה בגמר בטלוויזיה – סביר להניח שיהיו לו דמעות בעיניים.
מה דעתך על הכתבה?