מנפלאות הכדורגל הישראלי: אסף נימני לא ניצח עם הפועל חדרה במשך 10 משחקים רצופים, אז מנחם קורצקי, שלא ניצח עם עירוני קריית שמונה במשך 14 משחקים רצופים, הוזעק להחליף את נימני בחדרה. על הפטנט הייחודי הזה חתומים העסקנים והמאמנים.
אחרי ארבעה הפסדים רצופים בחמישה משחקים והסתבכות בתחתית, קובי רפואה פוטר מאימון הפועל תל אביב. רפואה לא נזקק לזמן רב כדי להתאושש מהסטירה שחטף מהאחים ניסנוב, ומייד עשה דרכו לסכנין (שם הוא עוד לא היה), כדי להחליף את חיים סילבס, המאמן שצבר שישה הפסדים ב-13 משחקים, ורצף של שישה משחקים ללא ניצחון. גם סילבס, כמו רפואה, לקח קשה את הפיטורים מסכנין, אבל מהר מאוד האחים ניסנוב (מי אם לא הם), החזירו לו את החיוך לפנים. סילבס קיבל קידום. מה זה קידום? מחבל התלייה של אבו יונס לחבל התלייה של האחים ניסנוב. עכשיו רפואה בסכנין וסילבס בהפועל תל אביב. לפחות בינתיים.
יכול להיות שיש תיאום בין בעלי הקבוצות בנוגע לנוסח הודעת הפרידה שהם מוציאים לתקשורת? בכל ההודעות שהקבוצות (בעיקר אלה עם הפתיל הקצר על ההדק) מפרסמות, הן כותבות: "נפרדנו בהסכמה, אנו מאחלים (לקובי רפואה/לחיים סילבס/ לשרון מימר/ ליעקב קורצקי) הצלחה רבה בהמשך הדרך". מדהים איך איחולי ההצלחה שלהם עושים את שלהם במהירות. לרוב אגב, אין קשר בין רמת התיעוב, הסלידה והאווירה העכורה בין הצדדים, לבין ההודעה הכל כך מרגשת (וכל כך שקופה).
פורסם שבמכבי בני ריינה מצפים משרון מימר להתפטר. מימר מתראיין ומשדר לעולם כולו שהוא לא בובה. האמירה שלו בעצם אומרת שיש מאמנים בובות בליגת העל. מי אמר שאין אחווה? אם מימר יפוטר מבני ריינה, הוא עשוי להיות שיאן המאמנים המפוטרים בשנים האחרונות. הוא פוטר ממכבי פתח תקוה, פוטר מהפועל חיפה, פוטר מהפועל חדרה, פוטר מבני סכנין ובימים אלה הוא נלחם על הישרדותו בבני ריינה. יש מצב שהבעלים של בני ריינה מסתובב עם מכתב פיטורים בכיס. הוא פשוט רוצה לתת למימר את הכבוד לקום וללכת לבד (אולי כדי לחסוך כסף).
מתי פגשתם מאמן שמרים ידיים והולך הביתה? מתי ראיתם מאמן שמחליט לעשות זעזוע לפני שבעל הבית שלו מזעזע אותו? נכון שזה נדיר? איזו שאלה. מנחם קורצקי, למשל, החליט לאחרונה להתפטר מקריית שמונה. לאור הכישלון הוא הרים ידיים. יכול להיות שההצעה של הפועל חדרה כבר היתה מונחת אצלו בכיס? מה פתאום. נראה לכם שבכדורגל הישראלי בעלי המועדונים פונים למאמן שנמצא תחת חוזה? תשכחו מזה, זה מעולם לא קרה. יכול להיות שזה "צירוף מקרים"? הכול יכול להיות. ולא שכחנו את ההודעה של אסף נימני, רגע לפני המינוי הרשמי של קורצקי, על התפטרותו. גם הוא "הרים ידיים". ככה פתאום.
תשכחו מכל האירועים המביכים וההזויים שמתרחשים בכדורגל הישראלי בנוגע למינויים/פיטורים של מאמנים. ניר ברקוביץ' פתח פער ענק, כזה שיהיה קשה, אולי בעצם פער שיהיה בלתי אפשרי לסגור. ברקוביץ' הוא סיפור. אם מימר דוהר לעבר התואר שיאן המאמנים המפוטרים (של השנים האחרונות), ברקוביץ' יכול ללא ספק להתכבד בתואר המאמן המוזר ביותר (בהתנהגות, לא בצד המקצועי). רכבת ההרים שלו נדירה בכל קנה מידה. במכבי אחי נצרת הוא התפטר אחרי חמישנ משחקים, בבני יהודה הוא פוטר אחרי ארבעה משחקים, באום אל פאחם הוא התפטר אחרי יום אחד בלבד. בתחילת העונה הוא הפתיע את כולם כאשר עזב את נס ציונה אותה העלה לליגת העל וחתם בהפועל חדרה, ממנה החליט להתפטר אחרי חמישה ימים בלבד. ולמה התפטר? כדי לשוב לנס ציונה. איזה זיכרון צריך הבנאדם כדי לזכור בתקופה קצרה כל כך כל הרבה קודים של הרכבים הצמודים שהוא החליף בכל מעבר/בריחה.
והרכבת של ברקוביץ' ממשיכה לדהור בין הרים ובין גבהות בלי שום מעצורים. אחרי החיבוקים והסופרלטיבים ההדדיים של המאמן עם ראשי נס ציונה, רגע לפני חגיגות הסילבסטר, החליט ברקוביץ' במפתיע (או שלא), לעזוב את נס ציונה כדי להמשיך לטייל ברכבת ההרים ולעלות לקריית שמונה. ביקור (לזמן מה) אצל איזי שירצקי. כמה מוזר. זה אותו שירצקי שפתח את הג'ורה בלי הפסקה על אלונה ברקת וברק בכר, אחרי שברקת פנתה למאמן שהיה תחת חוזה אצלו. אם ריחמתם או התרגשתם מכל האמירות של המאמנים על פגיעה מתמשכת במעמד המאמן, אז ההסבר של ברקוביץ' למעבר לקריית שמונה רק ממחיש את התהום אליו הידרדרו המאמנים. "קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה. בנס ציונה לא רצו אותי מספיק". למי תאמין?
גם סלובודן דראפיץ' חטף כמה מכות בשנים האחרונות. הצמד המנצח והפופולרי דראפיץ'-ברדה, ספג מכה אחרי מכה, אחרי שכל אחד מהם החליט ללכת לדרך עצמאית (אולי כדאי לחשוב על איחוד). דראפיץ' עזב את קריית שמונה עם צלקת גדולה, אבל הגשים חלום ומונה למאמן הפועל תל אביב. מהר מאוד הוא הבין לאיזה בור נפל. לזכותו ייאמר, הוא גילה את הבלוף של מינוי המאמנים בליגת העל ושיתף את כולנו. רגע אחרי שהתמנה למאמן הפועל תל אביב, אמר המאמן הסימפטי: "סגרתי את החוזה תוך חמש דקות".
דראפיץ' ידע היטב לאן הוא מגיע, הוא ידע עם מי הוא בא לעבוד, אבל היתה לו סיבה ראויה למה חתם בהפועל: "נמאס לי לשבת בבית רציתי לחפש עבודה". איזה תירוץ. טוב, תכלס, הפועל תל אביב כבר מזמן לא מועדון גדול, ועבור מאמנים המחזיקים בכרטיס חופשי/חודשי, ללונה פארק, למה לא לחטוף עוד סידור עבודה לזמן קצר?
אבל עם כל הכבוד למאמנים המפוטרים ולעסקנים המפטרים, במקום הראשון בדירוג נמצאים האחים ניסנוב וקובי רפואה (יסלח לנו ברקוביץ'). שלוש פעמים מינו אותו למאמן הפועל תל אביב, ושלוש פעמים הם גם פיטרו אותו. אירוע נדיר גם בליגה למקומות עבודה.
הפועל תל אביב, עירוני קריית שמונה ובני סכנין החליפו בשנים האחרונות מאמנים בלי הפסקה. משהו טוב קרה להן? כלום. משהו הם למדו? הלוואי. אף אחד אפילו לא מראה סימנים שהוא מנסה להסיק מסקנות. לפעמים נדמה שיש בעלים של קבוצות שהתאהבו מהמעמד המרגש של מסיבת עיתונאים עם המאמן החדש. ככה זה נראה. לפי כל ההתרחשויות מול המצלמה ומחברי הקלעים, כל האירועים הללו נראים כמו יום חג עבורם. יום אחד זהו חג למאמן, וביום אחר זהו חג הקורבן (לאותו מאמן).
ראיתם, או שמעתם, על דיון מקצועי ורציני שהתנהל באחת הקבוצות לפני פיטורים ובעיקר לפני ההחלטה על מינוי המאמן החדש? מסתבר שלא. נתקלתם פעם במציאות בה ראשי המועדון ערכו בחינת התאמה של המועמדים לקבוצה שלהם? גם לא. ואולי סוג של ניתוח סביב אישיותו של המאמן המיועד? הלכתם רחוק מדי. בכל חברה, אפילו הקטנה ביותר, כל אחד מהמועמדים מתבקש להציג קורות חיים, ללכת למבחני אבחון והתאמה לתפקיד. ראיון עבודה, קורות חיים ומבחן התאמה הם מזמן חלק בלתי נפרד מתהליך קבלת עובד חדש לעבודה.
מינוי מאמנים בליגת העל (שלא נדבר על הליגה הלאומית), הפך מזמן לבדיחה עצובה. נדמה כי מי שנחשב ללהיט, לסחורה הכי חמה בשוק, הם דווקא אלה שפוטרו מהכי הרבה קבוצות, אלה שכשלו, ורצוי שהכישלון שלו עדיין טרי. מינוי מאמן כבר מזמן לא נעשה בהתאם ליכולת, לכישורים, לאישיות, למטרות המועדון, או למצבה של הקבוצה. פעם, מאמן שנכשל ופוטר, שלא נדבר על מי שהוריד קבוצה ליגה, היה הולך לשמש פרשן בטלוויזיה, מתוך הנחה שייקח לו זמן לשוב לקווים. בשנים האחרונות מאמנים מפוטרים דוחים את אופציית הפרשן, כי הם יודעים שהטלפון האדום יגיע מהר. לפעמים זה אפילו הרבה יותר מהר ממה שהמאמנים רוצים.
בשנים האחרונות המבחן לקבלת חוזה העסקה בליגת העל הוא פשוט: רזומה עשיר של הפסדים רצופים (כמה שיותר הרי זה משובח), רשימת קבוצות מהן המאמן פוטר בשנים האחרונות (עדיף החודשים האחרונים והכי עדיף זה מאמן שעדיין לא נפרד באופן רשמי מהשחקנים שלו אחרי שפוטר). דראפיץ' העיד כי לקח לו ולהפועל תל אביב חמש דקות כדי לחתום על חוזה. בגלל זה לקח להם כמה שבועות כדי להיפרד לשלום.
בעבר הרחוק האוהדים היו דומיננטיים מאוד בהליך פיטורי המאמנים. בשנים האחרונות נראה כי בעלי הקבוצות הפכו לזרז הגדול בפיטורי המאמנים, לרוב נראה שהם אפילו מתעלמים מרצון האוהדים ומכניסים בשיקולים שלהם הכול – מלבד כדורגל. אם בעבר המאמנים אהבו להציף את סוגיית 'מעמד המאמן', היום כולם יודעים שהם, ורק הם, אחראים למעמדם הנמוך. ואיפה ארגון המאמנים? קודם שיהיו מאמנים אחר כך נשאל איפה ארגון המאמנים. מאמן למאמן זאב.
ומילה לסיום: בעונה שעברה הנהלת ארסנל היתה תחת מתקפה חסרת תקדים. כולם דרשו מהם לפטר את המאמן הצעיר וחסר הניסיון מיקל ארטטה. לא היה אדם אחד שתמך בהישארותו בארסנל – לא האוהדים, לא הפרשנים, לא התקשורת. היו אפילו כמה שחקנים שחיכו לזעזוע. כל מועדון אחר (ולא רק אצלנו) היה מפטר אותו כבר בתחילת הדרך. היו מתגוננים ומוציאים הודעה כמו המומחים מוולפסון על פרידה ברוח טובה ואיחולים הסיום בהמשך הדרך.
אף אחד לא האמין בארטטה, אף אחד לא באמת חשב שיש בו משהו. על פי דיווחים באנגליה, לא פעם ארטטה רצה לקום וללכת. למזלו של ארטטה (ושל ארסנל), הבעלים של המועדון לא ראה אף אחד ממטר. אף אחד. הוא התעלם מכולם, דחה את כל הלחצים, זלזל בכל הפרשנים והתעלם מהכותרות הצהובות של עיתוני לונדון.
הבעלים של ארסנל ראה כמו כולם את ארסנל דועכת, מתפוררת, מושפלת ומתרסקת לאורך כל העונה, אבל הוא זיהה אצל ארטטה את הפוטנציאל. את הדרך. הוא ראה דברים שאף אחד מהמומחים הגדולים בענף לא ראה. וראו זה פלא, העונה ארסנל, עם אותו ארטטה, בדרך לאליפות אנגליה (הלוואי). עם אותו מאמן על הקווים, ארסנל משחקת את הכדורגל הכי יפה באנגליה. הכי יצירתי, הכי מבריק, והיא גם הכי מרשימה.
פתאום כולם רואים טביעת אצבע של מאמן. רואים קבוצה מאומנת, ווינרית, רעבה ומוכשרת בטירוף. פתאום גילו כי ארטטה יודע גם לבנות קבוצה מאוזנת, גם לבחור שחקנים מתאימים, וגם לבצע התאמות בחלות העברות. ובזכות מי כל זה מתרחש? בזכות מי התגלה מאמן מוכשר וראוי בליגה האנגלית, ובמיוחד בזכות מי יש לנו עונה מרתקת באנגליה ומועדון שעשוי לזכות באליפות אחרי שנים רבות? בזכות הבעלים של ארסנל. הכול מתחיל ונגמר באמונה. הבעלים האמין במאמן, נתן לו שקט ויד חופשית, ולא הדליף לתקשורת שהוא מצפה מהמאמן להסיק מסקנות.
לפני שנים לא רבות סימנו רבים את סילבס, מימר, דראפיץ' ואחרים לדבר הבא של המאמנים בכדורגל הישראלי. היו כאלה שאף סימנו את רפואה וקורצקי כמאמנים עם עתיד מזהיר. חלפו כמה שנים, וכולם התרסקו בזה אחר זה. כולם קנו כרטיס ללונה פארק ומסתובבים בלי הפסקה בקרוסלה. לפעמים נהנים, לפעמים מתרגשים, לפעמים סובלים וגם בוכים. זה לא שאין ביניהם מאמנים מוכשרים. הם פשוט הפכו לכלי משחק בידי העסקנים, והם משלמים את המחיר על הגולים העצמיים שהם הבקיעו לעצמם.
מה דעתך על הכתבה?