הערב (שבת) תתחיל עונת ה-NBA האמיתית. 16 קבוצות שסיימו ראשונות את מקצה הדירוג ייאבקו על התואר שנושא את שמו של ג'ים אובריין. כל קבוצה, אפילו אטלנטה וסן אנטוניו, יקוו שהכוכבים שלהם יגיעו במיטבם אחרת הדרך לחוף הים תהיה מאד קצרה. אבל כל אחד מאותם מאמנים גם יחזיק אצבעות שברגע האמת הוא יוכל לקרוא מהספסל לסטרייט-מן שיציל אותו.
סטרייט-מן הוא המונח שהגדיר את התפקיד של וויליאם "באד" אבוט מהצמד "אבוט וקוסטלו". במהלך הקריירה, היה אבוט משקל הנגד אל מול המופרעות של לו קוסטלו שהיוותה את בסיס המופע של השניים והגיע לדרגת שלמות במערכון "מי בראשון?". הדמות שפותחה בשנות ה-30 של המאה הקודמת עדיין רלוונטית מתמיד, כשהסטרייט-מן הגדול של דורנו הוא כמובן ג'רי סיינפלד שהיווה את הדמות "השפויה" אל מול השיגעונות של קרמר וג'ורג'.
לא משנה מי משחק אותו, תפקידו תמיד נשאר זהה ונועד לבשל את הבדיחה לכוכב שיביא את הפאנץ'. גם בספורט המקצועני ניתן למצוא את הסטרייט מנים. הם אומנם לא מרוויחים את אותם הסכומים של חבריהם בעולם הבמה, אך חשיבותם היא לא פחותה. תנסו לדמיין עולם בו קיים מיקי ברקוביץ' ללא מוטי ארואסטי, ביל ראסל ללא סאם ג'ונס, או את שיקאגו הגדולה ללא רון הארפר וסטיב קר.
גם בפלייאוף הזה בדיוק כמו באחרים, חשיבותם תהיה מכרעת ביכולת של קבוצתם לממש את הפוטנציאל שלהן. אז קבלו את מגדיר הסטרייט מנים במהדורת המעודכנת לעונת 2014-15:
ג'רי סיינפלד. הסטרייט-מן הגדול בדורנו (gettyimages)
סן אנטוניו – בוריס דיאו
ביום שבו הליגה תתחיל לחלק את תואר "הסטרייט מן" המצטיין של העונה הפסל כנראה יהיה בדמותו של דיאו שותה כוס יין. הפוינט –פוורוורד/ סנטר של הספרס הוא השחקן שמגדיר את התפקיד ומהווה לאורך הקריירה שלו את האנטיתזה של הכוכב בליגה הטובה בעולם.
דיאו נבחר רק במקום ה-21 בדראפט בגלל שהמנכ"לים בליגה לא ידעו איך לאכול אותו. בשיא הפלישה האירופית ל-NBA רוב הקבוצות לא רצו לגעת ב-MVP של הליגה הצרפתית בגלל "שלא היתה לו עמדה". למזלו מייק דאנטוני ידע ובימיו בפיניקס הפך לשחקן שמשחק בכל חמשת העמדות על המגרש.
3D כבר איבד את הרצון לשחק לאחר שהועבר לשארלוט, עלה במשקל ונראה היה כשחקן גמור. זה היה הרגע בו קבוצה כמו סן אנטוניו נכנסה לתמונה ושינתה את הסיפור. בפלייאוף שעבר הוא שיחק אומנם רק 26 דקות בממוצע, אך באלה שהיה על המגרש היה הגלגל שהניע את המכונה של גרג פופוביץ'. שחזור של היכולת הזאת ויש לנו מועמדת מובילה לתואר מהמקום השישי במערב.
No worries pop only one glass of wine and daily workouts!
A photo posted by Borisdiaw (@diawboris) on
קליבלנד – מייק מילר
כולנו מדברים את השלשה של ריי אלן בגמר 2013, אבל כמה מאיתנו גם מציינים את זאת שקלע מילר בתחילת הרבע הרביעי לאחר שאיבד נעל?
הקאבס אולי נחשבים למועמדים לאליפות אבל מרבית שחקניה, גם המובילים (וכן, גם המאמן), מעולם לא ניצחו סדרת פלייאוף. בסיטואציה כזאת, השחקן שהיה השפן של מיאמי הופך למשמעותי יותר בקבוצתו החדשה. הסווינגמן, שבמו ידיו הסיר את הקללה על דראפט 2000, עקב אחרי לברון לאוהיו ואולי יסיר גם את זאת שמרחפת מעל העיר קליבלנד.
נכון, הוא כבר נמצא בזמן הלא נכון של הקריירה והוא כבר לא נותן את אותה תפוקה כמו בעבר, אבל הוא עדיין השחקן הראשון שדייויד בלאט יקפיץ מהספסל בידיעה גמורה שהוא יהיה מוכן ברגע האמת. ההצלחה של הקאבס תהיה תלויה בחמישייה שלה, מילר יהיה שם לוודא שהם לא מפשלים.
מילר. יהיה מוכן ברגע האמת (gettyimages)
גולדן סטייט – דריימונד גרין
"הדב המרקד" התדרדר בערב הדראפט (נבחר בסיבוב השני) ונלקח כפרויקט רק בגלל "שלא היתה לו עמדה". אם זה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שגרין הוא כנראה הגרסה הצעירה והרעננה של בוריס דיאו.
בעונה בה כל הזרקורים מופנים ל"ספלאש בראדרס", גרין הוא זה שמחבר את הווריורס. העונה הוא שיכלל את משחק ההגנה שלו לדרגת אומנות שצריכה להיות מוצגת במוזיאונים הגדולים של העולם. היכולת שלו לחפות על טעויות של החברים שלו ולשמור על כל שחקן בליגה הוסיפה ממד קטלני נוסף לגולדן סטייט ולצד התקפה פנטסטית היא מחזיקה גם בהגנה הטובה בליגה.
אבל מה שהופך אותו לסטרייט-מן המושלם היא ההתקפה. הוא מגיע לשיאו במשחק הפיק נ' רול עם סטף קרי שהופך אותם לבלתי ניתנים לעצירה. תפוקה יציבה שלו בקטגוריה הזאת ואפשר להכריז על כך שהקבוצה של סטיב קר היא כאן כדי להישאר.
שיקאגו – מייק דאנליבי ג'וניור
העונה של הבולס היתה רווית פציעות. דריק רוז הוכיח שכנראה הוא לעולם לא יחזור לעצמו, הגוף של ג'ואקים נואה קרס לאחר עונה בה סחב את הקבוצה על הגב ואפילו ג'ימי "משחק בכל מצב" באטלר החסיר 17 משחקים. אבל יותר מכולם, החיסרון של דאנליבי היה זה שפגע בהם, כשבלעדיו הקבוצה מצליחה לנצח רק שמונה משחקים (מתוך 20) ומציגה את הכדורסל הגרוע ביותר שלה.
השחקן שהובא לקבוצה לפני שנתיים כתחליף זול יותר לקייל קורבר מעולם לא היה כוכב בליגה. הוא אומנם נבחר שלישי בדראפט 2002 אבל לא עשה דבר שגרם לו להתבלט. הוא העביר את קריירה אפקטיבית בליגה, אך כזאת שאף אחד לא יזכור בעוד 15 שנה.
אז למה החיסרון שלו היה הכואב ביותר? פשוט בגלל שהוא שובר את השגרה. ההתקפה של תום תיבדו מבוססת בעירה על בידודים והכנסת כדור פנימה, דאנליבי הוא זה שפותח את הצבע ומאפשר להתקפה לתפקד. כל עוד הוא על המגרש הכאוס המאורגן של רוז ובאטלר הופך לקטלני, תוציא אותו ותקבל את הכישלון המהדהד שנקרא "המופע של מייקל ריצ'רדס".
מה דעתך על הכתבה?