1. "פתאום הטבעת נראתה גדולה", פרק 7
"בדיוק דיברתי עם אשתי, ואמרתי לה שאני מרגיש טוב באולם הזה. אני לא יודע למה, אין לי הסבר לתופעה הזאת, אבל תמיד הולך לי כאן. בעיניי, זה מקדש של כדורסל. חיכיתי שהמשחק יגיע אליי. בהתחלה לא כפיתי את עצמי על המשחק, ואחרי שקלעתי שתי זריקות קשות, הכל הפך להיות הרבה יותר קל. פתאום, הטבעת נראית גדולה, ואז אתה קולע מכל מצב, גם כשיש עליך שני שומרים".
את הדברים הללו אמר לי נמאניה נדוביץ' מיד אחרי ההצגה הגדולה שלו בתל אביב. אבל לא אתמול (חמישי), אלא לפני שנתיים, כשצלף 39 נקודות במדי פנאתינייקוס, ורשם שיא לשחקן אורח ביד אליהו מאז ניק גאליס האגדי ב-1988. "וואו, מאז גאליס לא קלעו כאן כל כך הרבה?", הופתע. "אני מרוצה מאוד מהתצוגה האישית שלי, אבל זה היה מושלם אם היינו מנצחים. אני מקווה שעוד יהיו לי ערבים כאלה – אבל עם ניצחון".
אז עכשיו הוא בא עם הכוכב האדום בלגרד – וניצח. הפעם קלע רק 28 ("רק", בואו 1), והסתפק רק בשש שלשות ולא בשבע שהיו לו אז עם פאו ("רק", בואו 2). בחגורה של "נדה" יש שבעה משחקים בהיכל מנורה מבטחים; לא תמיד הוא שיחק המון, אבל כל דקה שלו על המגרש הפכה למבול של סלים ולשיטפון של נקודות.
ובתרגום למספרים – 137 נקודות ב-149 דקות. 19.5 ב-21.2 בממוצע. עם 28 שלשות ב-56 אחוזים, על הדרך. סתם לשם השוואה, לברון ג'יימס הגיע רק ל-119 נקודות ב-150 הדקות האחרונות שלו על הפרקט ("רק", בואו 3), וזה עוד בליגה שבה "קל יותר לקלוע סל מאשר ביורוליג", כפי שהגדיר זאת לוקה דונצ'יץ'.
ההצגה הקבועה של נדוביץ' הגיעה דווקא בעונה די פושרת שלו, בכל הקשור לקליעה משלוש. המכונה הזו עמדה, עד אמש, על 21.6 אחוזים עלובים במונחי המאניה של נמאניה; אבל לא מיסטיקה הביאה אותו לשורה המפלצתית שאליה הגיע. נכון, הוא קלע זריקות קשות שבאמת גרמו לו להאמין שהטבעת נראית גדולה, ואין כמעט שחקן במכבי תל אביב שלא מצא עצמו שומר עליו, או לפחות מנסה. אבל הגנת הצהובים גם איפשרה לו להגיע לאן שהגיע. פעם היא יצאה אליו בחילופים היסטריים מחסימות, פעם ליוותה אותו במבטים בלבד, ובלא מעט מקרים יצאו השחקנים שלו לעזרה על אחרים – ונענשו באופן מיידי.
2. בואו נילחם! (או: נחטוף ריצת 21:0)
בבלגרד סופרים את הימים לקראת הוצאתו של פאקו קמפאסו מהפריזר, ולכוכב האדום נותר רק עוד משחק יורוליג אחד בלעדיו. והעובדה הזאת הופכת את ההפסד של מכבי לדרמטי עוד יותר; לו הייתה שומרת על מבצרה, היא הייתה פותחת פער של שלושה ניצחונות על הסרבים, ולמעשה מוציאה אותם מהמאבק הישיר ביניהן על המיקום. המסר היה יכול להיות ברור: קמפאסו זה אחלה, אבל לפנטזי. את הרכבת לפלייאוף פיספסתם (ואם לא פיספסתם, אז לפחות לא תעברו אותנו בטבלה). אבל כעת, משהפסידה, רק ניצחון אחד מפריד בין שתי הקבוצות, ולצרבנה זבזדה יש יתרון על הצהובים בכל טבלה פנימית שתיווצר. או בשתי מילים: צרה צרורה.
כבר מהרגע הראשון היה משהו באוויר ההיכל שבישר על שעתיד להתרחש. מכבי תל אביב נראתה חסרת חשק ואנרגיות, ואם הקהל שווה 15 נקודות במשחק לפי הקלישאה – אז גם הוא סבל מערב קליעה חלש של 2 מ-10 מהשדה. בשלוש ההתקפות הראשונות הגיעו המקומיים לשלוש זריקות מהשלוש, באפס תנועה, תיאום או תחכום; אחת מהן שוגרה בכלל אחרי הזמן, והשתיים האחרות נחתו בשטחים פתוחים. הכוכב האדום רצה ל-0:12 במהלך הרבע השני, לא נתקלה בהתנגדות ממשית ושייטה בקלילות לעבר המטרה.
בעלייה למחצית השנייה ניסה עודד קטש להעביר מסר לשחקניו, והעלה בחמישייה את שלושת הישראלים שלו (ג'ון דיברתולומיאו, רפי מנקו ורומן סורקין) שיביאו איתם את אותן אנרגיות חסרות ויספקו האסל, לחימה ודינמיות. התוצאה: מכבי תל אביב ספגה 13 נקודות בארבע דקות, ותשע מהן הגיעו מחמישה ריבאונדים בהתקפה. אה, אפרופו התקפה: הטריו המקומי הסתפק בתרומה התקפית של איבוד וריבאונד, ולא לקח אפילו זריקה. הדושקו'ז רצו ל-0:9 וברחו ל-41:57; במשחק שהסתיים לבסוף על חודו של סל, שתי ריצות של 0:21 הן עולם ומלואו.
3. מי הכי מתגעגע ללורנזו?
התוצאה הסופית משקרת – כי למרות הקאמבק ההרואי-משהו ברבע האחרון, שגם העיר את הרבבה לחיים, זה היה משחק של 15 הפרש. דווקא ההרכב המוזר עם ג'ייק כהן וסולימאן בריימו בשתי עמדות הפנים החזיר את הצהובים למשחק. כהן עלה בפיגור 71:55, קלע סל מהיר ואפילו לקח ריבאונד הגנה. כן כן, ריבאונד הגנה, מול חגיגת האופנסיב הבלתי נתפסת של האורחים.
וזה הזמן להתעכב מעט על ווייד בולדווין. ביום שבו לורנזו בראון נפצע, קלע שותפו, חברו ומשלימו 33 נקודות מפוארות על ראשה של אלבה ברלין. הזהרנו אז שלתצוגות האישיות הפנומנליות האלה עלול להיות מחיר; וכל עוד מכבי תונח בידיו מפוצצות הכישרון של בולדווין, היא תהיה דומה יותר לקבוצה של סקוטי ווילבקין מ-2022-2018. כלומר, תחיה ותמות על שחקן אחד, גדול ככל שיהיה. כך קרה לה לטובה מול הגרמנים, וקצת פחות לטובה בדקות ההכרעה בברצלונה, ובאופן גבולי משהו בוולנסיה. כך קרה גם אתמול.
בולדווין הוא שחקן על. 38 הנקודות שלו הן שיא מועדון בגירסת היורוליג של שנות ה-2000, והוא עקף בנקודה אחת את שרונאס יאסיקביצ'יוס (בנס ז'לגיריס, לפני 19 שנים) ואת – כמה סמלי – ווילבקין (אשתקד מול מונאקו). היכולת שלו לקחת כדור ולהביא אותו בדיוור ישיר לטבעת היא מדהימה, ונובעת לא מעט מהצורה שבה הוא עוצר ועולה לפול-אפ ג'אמפ מחצי מרחק באחוזי דיוק אדירים.
אבל שוב, לתלות הזאת יש מחיר. בולדווין צבר רק 28 דקות מנוחה בארבעת משחקי היורוליג האחרונים – רובן המכריע בגלל הסתבכות בעבירות בצמד המשחקים בספרד – והעייפות ניכרה עליו בזריקות העונשין; עד פציעתו של בראון, הוא עמד על 38 מ-39 עונתי מהקו, ומאז החטיא לפחות זריקה בכל משחק. חמש החטאות היו לו ב-18 הופעות עד אתמול, ואתמול עוד חמש.
גם מי שסביבו שילם על כך. אף אחד מהגבוהים של מכבי הוא לא שחקן מטרה בצבע, אבל מה שקרה אתמול הוא כבר קיצוני – ובעצם ממחיש שאין לקבוצה הזאת משחק פנים. ג'וש ניבו סיים עם 0 מ-2 לשתיים, רומן סורקין הגיע ל-2 מ-2, בריימו וכהן היו על 1 מ-1 לראש וג'רל מרטין סגר 0 מ-1. בסך הכל – ארבעה סלים לשתיים – מעט מדי, מעט מאוד, מול 15 מ-23 שהעמידו ארבעת שחקני הפנים של הכוכב האדום.
ייתכן שבראון טעה כשמיהר לחתום על החוזה החדש במכבי תל אביב; אם היה מחכה אחרי המשחק אתמול, לא מן הנמנע שיכול היה להוסיף לעצמו עוד לפחות 100 אלף דולר בעונה. ומי שהכי מתגעגע אליו, אפילו יותר מניבו, הוא בולדווין. לא בשביל הובלת הכדור וניהול המשחק הביאו אותו, ולא בשביל זה הוא בא. כשבעל הבית יחזור, אולי הדומיננטיות שלו תפחת, אבל החיים שלו יהיו הרבה יותר קלים ופשוטים – ובעיקר ממוקדי מטרה: לעשות נקודות, ולא שטויות אחרות.
