בישראל דניפרו תמיד היתה ותהיה מזוהה כקבוצתו של ניקולאי קודריצקי. כוכבה המיתולוגי של בני יהודה היה חלק אינטגרלי מהזכיה השניה והאחרונה של דניפרו באליפות ברית המועצות ב-1988. יבגני שאחוב, לימים חלוץ מכבי פתח תקווה, הוכתר באותה עונה למלך שערי הליגה. היה זה תואר מפתיע למדי, שכן שני השחקנים הבולטים ביותר שצמחו במועדון והגיעו לנבחרת, אולג פרוטאסוב וגנאדי ליטובצ'נקו, עברו שנה קודם לכן לדינאמו קייב, אשר תמיד ראתה בדניפרו קבוצה קטנה שאמורה לספק לה כשרונות.
דניפרו באמת לא היתה קבוצת פאר. אחרי עשורים רבים מחוץ לאור הזרקורים, היא הצליחה מעבר לציפיות בשנות ה-80', חגגה את האליפות ההיסטורית הראשונה ב-1983, והפכה באותם ימים לקבוצה השניה בחשיבותה באוקראינה. היא היתה חשובה ודומיננטית יותר משחטאר דונייצק כאשר המדינה קיבלה את עצמאותה עם התפרקות האימפריה הסובייטית, אולם לא הצליחה לשמור על מעמדה. האיש העשיר באוקראינה, רינאט אחמטוב, קיבל לידיו את שחטאר, השקיע הון עתק והפך אותה בהדרגה לספינת הדגל של הכדורגל האוקראיני. דינאמו קייב תמיד היתה שם, אז דניפרו הפכה לקבוצה השלישית במקרה הטוב, ואז גם לרביעית אחרי מטאליסט חארקוב.
- המספרים של ערב רבע הגמר
- מהעונה הבאה: רק אלופות יימנו על הדרג הראשון בצ'מפיונס
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו
זה לא שהיא עניה – נהפוך הוא. בעשור האחרון היא שייכת לאיגור קולומויסקי, איש עסקים יהודי בעל אזרחות ישראלית, שפעיל מאוד בקהילות היהודיות באוקראינה ובאירופה. הונו של קולומויסקי נמוך רק מזה של אחמטוב, והוא מנסה במשך שנים לבנות סגל חזק שיתן פייט אמיתי לשחטאר ודינאמו. המטרה המוצהרת היא זכיה באליפות, והאמצעים לא נחסכים, אך במקביל חשוב לדניפרו לשמור על שלד אוקראיני ולא להגזים במספר הזרים.
גם המאמנים בדרך כלל אוקראינים, כמו צוות האימון כולו – אליו משתייך מאז 2001 ואדים טישנקו, אקס הפועל חיפה, שהיה כוכב דניפרו בשלהי שנות ה-80'. ב-2010 נעשה נסיון מהפכני מבחינת המועדון ללכת על איש מקצוע זר בעל שם גדול, וחואנדה ראמוס הספרדי הוחתם על חוזה עם שכר עתק אחרי כישלונו המתוקשר בטוטנהאם. המהלך זכה לביקורת ציבורית לא מבוטלת, במיוחד כאשר ראמוס הצהיר כי "דניפרו נמצאת שנות אור מאחורי שחטאר, דינאמו קייב ומטאליסט". ואכן, דניפרו תמיד סיימה במקום הרביעי אחרי יריבותיה.
זוזוליה במאבק מול טוטנהאם. דניפרו מקבעת מעמד באירופה (צילום: Gettyimages)
עם הזמן, החל ראמוס לעשות כותרות בעיקר עם תלונות על שיפוט. הוא התלונן על כל שהליגה מושחתת מהיסוד, ולקבוצה כמו דניפרו אין סיכוי הוגן להילחם על התואר. האם היה צדק בדבריו? סביר להניח שהן לא שגויים, וההצלחה של דניפרו בליגה האירופית בשתי העונות הקודמות הוכיחה כי מדובר בקבוצה איכותית ביותר. הן ב-2013 והן ב-2014 היא עברה בקלות את שלב הבתים ונעצרה בשלב הנוק-אאוט הראשון, על ידי באזל וטוטנהאם.
הקרב מול התרנגולים היה חשוב ומרגש במיוחד מבחינת ראמוס, אך הוא הפסיד בסופו של דבר, ועזב את אוקראינה עם טעם מר למדי. מחליפו, מירון מרקביץ', לקח את הקבוצה מספר צעדים קדימה. מרקביץ' עבד במשך עשור במטאליסט ובנה קבוצה נהדרת בחארקוב, לפני שבריחת הבעלים, מקורבו של הנשיא המודח יאנוקוביץ', שהואשם בשוד הקופה הציבורית בקנה מידה מפלצתי, אילצה אותו לעזוב. בקיץ האחרון הגיע מרקביץ' לדניפרו, והתחבר באופן מיידי לשחקנים ולאוהדים.
חואנדה ראמוס. סיים בטעם מר (צילום: Gettyimages)
בליגה האוקראינית זה עדיין מספיק רק למקום השלישי, אחרי דינאמו ושחטאר, אבל בליגה האירופית הצליחה דניפרו להעפיל לרבע הגמר, והיא לא רוצה לעצור שם. אחרי שהתגברה על סנט אטיין בשלב הבתים, ועל אולימפיאקוס ואיאקס בשלבי הפלייאוף, השיגה החבורה של מרקביץ' 0:0 בברוז' במשחק הראשו. היא גם מאמינה כי סיכוייה לסיים את החלום של ליאור רפאלוב וחבריו לא רעים בכלל בגומלין הערב (חמישי, 22:00, ספורט1). אם קולומויסקי יזכה בסופו של דבר בתואר, אפשר יהיה להציג זאת כהישג ישראלי?
מה דעתך על הכתבה?