חוסר אחידות: על השיפוט המזעזע במשחק בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים

למכבי חיפה הגיע לנצח אתמול (שבת) בהפרש רב שערים. לא כי יוסי אבוקסיס התבטל בפניה רוב הזמן ולא ניסה להחזיק בכדור – זו המדיניות שלו, אבל לא כשאתה במצב של שוויון ותיכף חוטף מהפך – ולא כי עומר אצילי החמיץ פנדל וה-VAR פסל שער קבוצתי נפלא על 10 סנטימטר של נבדל, שרק טכנולוגיה מופרעת יכולה לראות.

למכבי חיפה הגיע אתמול ניצחון רב שערים כי לשם שינוי היא שיחקה את הכדורגל שהביא אותה למקום הראשון, בניגוד לשבועות האחרונים שבו היא שיחקה כדורגל שהצריך להוריד אותה משם. כאשר מכבי חיפה דוחפת קדימה, מניעה בין קווי ההגנה ולא מסביב, יש לה סיכוי לפרק כל מערך שמשחק מולה. זה מה שנראה אצלה עד סיום דרכה מליגת באלופות ולא מעבר.

מכבי חיפה הזכירה אתמול את הפוטנציאל שלה מול קבוצה שהחלק הקדמי שלה יכול להעניש בכל מצב, כמו למשל ב-0:1 כשג'וש כהן ואולי גם הלחץ של עבדולאי סק מנעו מניקואלסקו לכבוש את השני. וגם אז, בפיגור וחשופה למתפרצות קטלניות, היה ברור שחיפה תצא מהמשחק הזה בניצחון. מה עבד? הסינרגיה בין חלקי ההתקפה: שרי מתחת לחלוצים, אצילי וסבע באגפים ובחיתוך למרכז, חזיזה וסונדגרן בעקיפות, ופיירו שלשם שינוי הראה נוכחות, שלא לדבר על החיזוק לקישור ולהקתפה בכניסתו של ג'אבר במקום אבו פאני. גם אם התפקוד של חזיזה בשלב הזה הוא אילוץ, ככה מכבי חיפה שואבת יותר אופציות התקפיות שלא מאפשרות ליריבותה להתבטא.

השיפוט אתמול בסמי עופר היה מזעזע ולא רק בגלל הפנדל ההזוי שנזקף לזכותה של מכבי חיפה אחרי עבירה ברורה (רכיבה) של סק על בורודין שגם גרמה לנגיעת יד שבגינה נפסק הפנדל. מורזוב קיבל כרטיס צהוב על כאפה לחזיזה – שכהרגלו עשה בתגובה אודישן לפאודה – בעוד שסונדגרן לא קיבל כלום על כך ששם רגל בכוונה לאספרייה. ההבדל בין המקרים הוא שלמורזוב עוד היה טריגר, סונדגרן עשה את זה סתם ברשעות. זו דוגמא לשיפוט לא אחיד כבר בתוך משחק.

דוגמא לשיפוט לא אחיד בכלל, היה הצהוב שנפסק לירדן שועה אחרי כיבוש השער שלו. שועה כבש את השער מול יציע אוהדי מכבי חיפה, חגג את השער מולם, עם הנפת יד, ואחר כך הצדעה. רמזי ספורי על התרסה (בעיני גבולית לא פחות) כלפי אוהדי בית"ר ירושלים לא קיבל העונה צהוב, שלא לדבר על טוטו תמוז אי שם בטדי עם תנועת ההשתקה, אפילו לא איתמר שבירו אתמול עם תנועת ההשקתה בדוחא. אם שועה היה חוגג ככה כל משחק שני כמו הפיו פיו של ערן זהבי, אף אחד לא היה נותן לו צהוב כי היו מתרגלים. ומזה נולד חוסר האחידות.

ובכלל, העיסוק של שופטים בלעשות חשבון ל-VAR או לא לעשות חשבון, משכיח מהם שה-VAR לא קובע, אלא רק משמש ככלי עזר. רובם עסוקים רוב הזמן בהתחשבנות הזו ובנראות שלהם וגורמים לעצמם להימנע ממה שהכי חשוב אצל שופטים: לפסוק מה שהם רואים, וללא משוא פנים.

מצטער, גם הניצחון השני ברציפות של אייטור קראנקה לא מצליח לשכנע שהוא יודע איך להתמודד מול קבוצות פחות מאתגרות ממכבי חיפה או הפועל באר שבע. ההרכבים המזגזגים, שינויי התפקוד, מיעוט האיומים בגלל היעדר שחקני קלאץ' בסגל (דור תורג'מן לא נחשב כשהוא משחק מדי פעם שתי דקות), ובנוסף לכך החורים בהגנה, כל אלה אומרים שקראנקה עוד לא סגור – או זה מה שהוא יודע – על איך מכבי תל אביב צריכה לשחק מול יריבות שאין להן תקציב של 100 מיליון שקל בעונה.

תשמעו סיפור: ביום האחרון של חלון ההעברות בספטמבר התקשר סוכנו של זקאריה מוגיס לקבוצה בליגה הלאומית והציע לה את מוגיס במחיר מציאה: שכר של כ-10,000 שקל בחודש. באשדוד התארגנו אז עם כמות הזרים המוכשרים המפלצתית שלהם וסימנו למוגיס את הדרך החוצה. למזלו, הקבוצה מהלאומית גמגמה, ומוגיס נשאר. אתמול הוא כבש את שער העונה. עזבו טוומאסי מ-400 מטר לשטנגות. פה מוגיס צחק מהגנת הפועל תל אביב, כשהוא מקפיץ מעל שני בלמים ומשכיב את השלישי – אדי גוטליב המנוסה – בדרך לכיבוש מדהים.

למוגיס יש כבר העונה ארבעה שערים ובישול, ומי שמנסה למצוא הקבלה אליו בליגה, הוא היוג'ין אנסה של רן בן שמעון, רק שלאנסה יש רק שני שערים ובישול בהפועל באר שבע, שכובשת יותר ותוקפת יותר. ומוגיס כמעט הגיע בספטמבר ללאומית, כי באשדוד יש כמוהו בערימות. הסיפור הזה לא בא בטענות לאשדוד שכמעט איבדה יהלום כזה, אלא לקבוצות שלא מצליחות למצוא זרים איכותיים כמו אלה שנמצאים בקצה הסגל של מועדון ספורט בן זקן.

מוגיס חגג 21 רק לפני חודשיים, וכמוהו אשדוד מוצאת כמה בכל עונה (תסתכלו על ההברקה עם היהודים קופרמן וסבן), צעירים אפריקאים רעבים ומוכשרים. הפועל תל אביב לעומת זאת שחררה את רומארטו, את קונטה (ששוב הורחק אתמול) ואפילו חיפשה קבוצה לאיליץ' ואתמול, עם כל השלושה שנשארו בסוף, היא הפסידה לזר בן 21 שבכלל לא היה בתוכניות בסוף הקיץ. אין לתאר כמה ניהול ובעיקר ניהול מקצועי חשוב בקבוצות כדורגל. מאמן לבד לא עושה את ההבדל.

מאמן כן עשה את ההבדל בסכנין של הימים היפים. לחמן, אבוקסיס, בנין. כשסכנין החלה להשתמש בלופ המאמנים הקבוע, היא איבדה דרך. הקבוצה הזו לא תשחק העונה בפלייאוף העליון – בעצם סיימה את העונה שלה – דווקא כאשר עלתה במשחק בית עם קישור והתקפה שהורכבו מבירם כיאל, פרדי פלומן, יובל אשכנזי, דור חוגי וגיא מלמד. לכאורה, שחקנים משובחים, אפילו נוצצים. בפועל, מגדל בבל.

שחקני רכש של חלון ינואר אמורים לעבות את הסגל, לתת אופציות מהספסל, לא להיות החלק הארי. הם עוד לא מחוברים, פחות מחויבים, והם הגיעו בחלון ינואר לא כי הם ביקשו להתקדם לאימפריה מבני סכנין, אלא כי בקבוצות המקוריות שלהם ביקשו להיפטר מהם. סכנין חייבת יציבות. היא חייבת שחקנים בני המקום או לפחות מהמגזר כדי לייצר הזדהות מבפנים והזדהות מבחוץ. והיא חייבת מאמן שיאמין בדרך הזו. הדרך מלהיות סתם קבוצה עם כוכבים לבין להיות קבוצה לא רלוונטית בלי כלום, הולכת ומתקצרת.

הרירנסנס של מכבי נתניה והעלייה הממשמשת של הפועל פתח תקוה – שלא לדבר על החיבור בין אבוקסיס לבית"ר והבעלים החדשים שתיכף נכנסים להפועל תל אביב – מבטיחים לנו את העונה הבאה: יותר קבוצות עם נוכחות של מסורת וקהילה, יותר קבוצות עם קהל גדול, הרבה יותר אסקפיזם.