טל בן חיים הוא מגדולי הכדורגלנים ששיחקו כאן, עם קריירה שהחלה אי שם כילד בראשון לציון והגיעה עד ל-11 שנים בפרמיירליג ו-96 הופעות בנבחרת ישראל.
בן חיים לא נולד עם כישרון יוצא דופן. המיוחד בו הוא הדרך, המקצוענות, ההשקעה, היכולת לחיות את המקצוע ולהיות ספורטאי 24 שעות ביממה. בספר "בכוח הרצון" משתף בן חיים בסיפורים שעבר בדרך, ההתחשלות וההתמודדות עם הקושי בדרך להצלחה.
כשמוריניו חתם בצ'לסי הוא החתים בקבוצה שלושה שחקנים ממולדתו פורטוגל: ריקארדו קראבליו הבלם, הנריקה הילאריו השוער המחליף של פיטר צ'ך, ופאולו פררה המגן הימני. ומה עשה אברהם ברגע שמונה למאמן צ'לסי? הוציא את הישראלי ששיחק תחת מוריניו, לאחר שמוריניו ביקש להחתים אותו שנה וחצי לפני כן. יש שיגידו שזה מפחד. הפחד שיגידו שאני משחק כי אני ישראלי. זה יכול היה להיות תירוץ טוב אלמלא הייתי משחק אצל מוריניו.
יום אחד, כשאברהם הוציא אותי מההרכב, ג'ון טרי אמר לי שהוא דיבר עם אברהם ואמר לו שאנחנו השילוב הכי טוב לצ'לסי. כשדיברתי עם אברהם אמרתי לו את זה: "אפילו ג'ון אמר לך שאנחנו השילוב הכי טוב, אז ממה אתה מפחד בדיוק? אתה לא הבאת אותי. שיחקתי אצל מוריניו." ואברהם השיב, "אל תאמין לכל מה שאומרים לך." כשסיפרתי את זה לג'ון הוא התעצבן ואמר לי, "בוא לחדר של אברהם ונתעמת איתו."
ג'ון ואני עולים במדרגות לכיוון החדר של אברהם. ג'ון היה נחוש להעמיד את הדברים על דיוקם. אנחנו מסיימים לעלות את המדרגות ומתקדמים במסדרון המוביל לחדרו של אברהם. הלב שלי הולם בעוצמה. בדיוק כשג'ון מרים את ידו ובא לדפוק על הדלת, אני תופס את ידו ואומר לו שאני לא רוצה שתיווצר לו אי־נעימות בגללי. ג'ון מסתכל לי בעיניים ומשיב, "אין לי בעיה עם זה."
כל כך אהבתי אותו באותם הרגעים, ולא רציתי להעמיד אותו בסיטואציה כזאת. בדיעבד כשאני חושב על זה, אולי הייתי צריך לשחרר את ידו של ג'ון ולעמוד פנים מול פנים מול אברהם. אולי מצבי בקבוצה היה משתפר, אולי אברהם היה מקבל את הגושפנקה הסופית שהוא לא יכול לשחק איתי את המשחקים האלה יותר. מחשבות והרהורים אלה מלווים אותי זה שנים ארוכות.
לרכישת הספר "בכוח הרצון" לחצו כאן.
מאותו רגע שאברהם הוציא אותי מההרכב נגד ולנסיה בליגת האלופות, אני לא משחק בכלל במשך חודשיים וחצי. ידעתי כנראה טוב מאוד למה אני לא סומך על אברהם.
אני חוזר הביתה עצבני מאוד אחרי האימונים. כל החיים שלי משתנים פתאום. יש המון משמעות לחוסן מנטלי ולמצב הנפשי ששחקן נמצא בו, והפעם אני מאבד מהר את הסבלנות, רק כי אני רוצה להוכיח את היכולת שלי ולא נותנים לי לשחק. אני עייף יותר, לא אוכל טוב, מה שלא קרה לי מגיל 14, מאז שהבנתי את משמעות התזונה והשפעתה על הגוף בכלל ועל ספורטאים בפרט. אני במתח נפשי עצום, זה משפיע עליי ואני מגיע לאימון הבוקר שלפני המשחק קודח עם 40 מעלות חום.
אנחנו יוצאים למלון לקראת משחק הגומלין מול ולנסיה בליגת האלופות, הפעם במגרש הביתי שלנו בלונדון. דווקא עכשיו, כשיש לי צ'אנס לשחק, אני גמור. כולי רעידות בגלל החום, אבל לא שיחקתי חודשיים וחצי ואני מת לשחק. אני אומר לאברהם שאני מרגיש טוב ואני עולה לשחק. בלם אחד היה פצוע והבלם השני עם צהובים. למרות שהרגשתי רע, שיחקתי ממש טוב. היינו יכולים לנצח אותם 0:5. משחק מצוין שלנו, פשוט שטפנו את המגרש ויצרנו אין־ספור מצבי הבקעה, רק חוסר מזל ליד השער מנע מאיתנו לצאת עם ניצחון מוחץ, והמשחק הסתיים ב־0:0.
אברהם ניגש אליי אחרי המשחק ובציניות אופיינית אומר לי, "וואלה אתה צריך להיות כל משחק חולה, שיחקת מצוין."
אחרי המשחק הזה ציפיתי להישאר בהרכב. הרי הוכחתי את עצמי שוב. לא קיבלתי גול. אבל איזה מסר מעביר המאמן לשחקנים שמקבלים הזדמנות? לא משנה אם תהיה טוב או לא, ממילא לא תשחק במשחק הבא?
אחרי המשחק הזה אני לא משחק שוב במשך כמה שבועות. ואז אני ניגש לאברהם ואומר לו, "תשמע, אברהם, יש עכשיו מועד העברות, ינואר. טוטנהאם רוצים אותי ומציעים לי אפילו יותר כסף ממה שיש לי פה. אני לא משחק, וזה לא עובד בינינו. שחרר אותי, תן לי לעבור לטוטנהאם."
ואז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח בחיים: "טל, אתה יכול לשחק מגן ימני, מגן שמאלי. אתה נכס למועדון ואני לא משחרר אותך. אתה לא הולך לשום מקום."
"מה נכס? אתה לא מלביש אותי. אני מוכיח את עצמי ואתה מוציא אותי כל פעם מחדש. אני לא בסגל בכלל." הוא מסכם את השיחה ואומר, "אני לא משחרר אותך." טוטנהאם מתקשרים ואומרים שבמקרה שבו אני לא משוחרר יש בלם שהם רוצים לקנות ממידלסבורו, ג'ונתן וודגייט, בלם ריאל מדריד לשעבר. "אם זה לא אתה, אנחנו מחתימים אותו," הם אומרים לי.
אני מתקשר לאברהם שלושה ימים לפני סוף מועד ההעברות ומבקש ממנו, "אברהם, תן לי ללכת." אבל הוא בשלו, "אתה לא הולך לשום מקום, אתה נכס ואתה עוד תשחק."
פיני זהבי מתקשר לטוטנהאם ואומר להם, "מצטער, צ'לסי לא משחררים אותו."
למוחרת פורסם בתקשורת שג'ונתן וודגייט חתם בטוטנהאם. אחרי שפורסם שהוא חתם שם ואחרי שהוא הוצג עם החולצה של טוטנהאם בסקיי ספורט ניוז, אברהם אומר לי, "טל, אם אתה רוצה אתה יכול לעזוב. ממילא לא תשחק ותהיה בלם חמישי."
כמה ימים לפני סוף מועד ההעברות, צ'לסי החתימה את המגן־בלם ברניסלב איבנוביץ' מלוקומוטיב מוסקבה תמורת 13 מיליון אירו, אבל למרות זאת הוא לא שותף באף משחק בעונה הזאת.
יש דברים שאני לא יכול ולא יודע להסביר. אוקיי, אתה המאמן והסמכות לקבוע מי ישחק ומי לא, דבר שאין עליו עוררין. אבל מאיפה הרוע הזה? אתה לא רוצה אותי? אין בעיה, מקובל. בכל העולם הדברים האלה קורים. זאת לא הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה שמאמן לא רוצה שחקן, אבל יש לי הצעה מקבוצת צמרת אחרת, אז תן לי ללכת. למה לסכל לי את המעבר? מה הסיבה? מה זה נותן לך בחיים? אני מאמין גדול בקארמה, ונראה שהקדנציה של אברהם בצ'לסי הסתיימה כפי שהסתיימה מסיבה כלשהי.
אחרי העימותים עם אברהם אני מבין שקל לא הולך להיות לי, ואני מתראיין לכתבה בעיתון סאן, שהוא אחד העיתונים הגדולים והנמכרים באנגליה. על העמוד הראשון התנוססה הכותרת הראשית: "כוכב צ'לסי טל בן חיים: אם הייתי יודע שאברהם יהיה המאמן הראשי של צ'לסי, הייתי חותם בקבוצה אחרת."
למוחרת בשמונה וחצי בבוקר הטלפון מצלצל. על הקו קפטן הקבוצה, ג'ון טרי: "בוקר טוב, מה קורה?"
"בוקר טוב, הכול בסדר, מה איתך?" אני משיב.
"תגיד, ראית את העיתון היום?"
"עדיין לא."
"אתה לא מאמין, כל הכותרת בעמוד הראשון עליך. אברהם כבר התקשר לאפסנאי וביקש ממנו שיעביר את הציוד שלך לאקדמיה של הנוער. אתה מתלבש עם הנוער. אבל אל תדאג, אני לא נותן לזה לקרות! אם אתה מתלבש בנוער, גם אני בא ואני מביא את כל הקבוצה להתלבש איתך. הוא לא עושה דבר כזה."
עם הגעתי למגרש האימונים, אני רואה שג'ון טרי כבר העביר את הבגדים שלי חזרה לחדר ההלבשה של הקבוצה הראשונה. אנחנו מתלבשים ומתארגנים לאימון. יוצאים לאימון ופתאום מאמן הכושר בא אליי ומבקש שארוץ מסביב למגרש, בהוראה של אברהם. אני לא מתווכח. להזכירכם, אני רק רוצה לשחק כדורגל, המטרה שלי היא לא להוכיח אותו.
אני מתחיל לרוץ מסביב והקבוצה במגרש עושה תרגילי חימום עם מאמן הכושר. איך שאני מתחיל לרוץ, טרי רואה אותי בזווית העין ואומר לשאר השחקנים, "סטופ, סטופ." הוא עוצר את האימון, אוסף את כל השחקנים בעיגול האמצע של המגרש, קורא לאברהם ולצוות המקצועי ומכנס אסיפה באמצע המגרש.
ג'ון פונה לאברהם ואומר, "אברהם, אתה המאמן, אתה קובע מי משחק. אם אתה לא רוצה לתת לטל לשחק, אין בעיה, אבל אתה לא עושה דבר כזה ונותן לו לרוץ מסביב. אתה לא מפריד אותו מאיתנו. הוא חלק מהקבוצה והוא חבר שלנו. הוא מתאמן איתנו."
אברהם נעמד בשוק וכמו תמיד ידע לצאת מכל סיטואציה. אחרי כמה שניות של דממה הוא שואל את השחקנים, "כולם חושבים ככה?" כל השחקנים משיבים בחיוב והוא מחזיר אותי לאימון.
אחרי האימון הסתבר שהוא קנס אותי ב־80 אלף פאונד.
טרי הלך איתי לאיש הכספים ואמר לו שהוא בדק עם העיתונאי, והוא אמר שלא אמרתי את הדברים.
"אני מבקש שתבטלו לו את הקנס," ביקש, וזה הצליח, הקנס בוטל.
כמה פעמים בחיים נתקלתם בקפטן כזה, במנהיג כזה, שלא חושש לצאת נגד המאמן ולתמוך בשחקן מהקבוצה שלו? לעולם לא אשכח לג'ון את התמיכה ברגעים הקשים ביותר שעברתי בקריירה.
לרכישת הספר "בכוח הרצון" לחצו כאן.
מה דעתך על הכתבה?