"נפלתי בענק, נותרתי עירום מכל הכיוונים"

"בעונת 1978/79 אימן את מכבי תל אביב ניסים בכר, גיורא שפיגל חזר לקבוצה מצרפת. הקבוצה ניצחה בשמינית גמר גביע המדינה את מכבי נתניה 1:2. האוהדים הזמינו את השחקנים לחפלה במועדון הלילה 'נובמבר' ביפו. לפני חצות עזבנו את המקום, והחלטנו – אבי כהן ז"ל, ויקי פרץ ז"ל ואני – להמשיך לנתניה לדיסקוטק 'הפלייס'. אבי כהן ודורית אספו אותי ואת טלי במכונית הב.מ. וו. החדשה שלהם מהבית שלי ברמת אביב ג'. פרץ וליאור לויט לא הצטרפו ברגע האחרון. נכנסנו לדיסקוטק כמו טווסים. אוהדי נתניה קיבלו אותנו בכבוד. שתינו בקושי אולי בקבוק בירה אחד. עזבנו את המקום המלא במבלים, ישבתי אחרי אבי, לצידי אשתי טלי. דורית ישבה מקדימה.

"ידענו שאבי נוהג ברכב כמו במטוס, אני נרדמתי מאחור. כשהגענו לצומת רשפון, הכביש היה רטוב וחלק. בחצי סיבוב על הכביש, הרכב התהפך לתעלה. טלי נפצעה בעמוד השדרה, אני איבדתי את ההכרה. אבי מיהר אלי, צעק והזיז אותי, אני הייתי חסר הכרה, הוא היה בטוח שאני מת. הוא הלך לכביש, עצר מכוניות, האנשים הוציאו אותי והם שפינו אותנו לבית החולים. אחרי שלושה ימים, בעקבות זעזוע מוח קשה, התעוררתי ולא הבנתי את ההמולה סביבי, ואת עשרות זרי הפרחים. אבא שלי התגלח באותו בוקר, שמע את החדשות בקול ישראל, בהן נמסר על התאונה ועל ירון עוז המאושפז בבית החולים. איש לא דאג להודיע להורים שלי. לקח לי מספר שבועות להתאושש, חזרתי לקראת סיום העונה, זכינו באליפות, אבל הפסדנו בגמר לבית"ר ירושלים 2:1, משחק שבו לא שיחקתי".

ירון עוז, 71, נולד ב-10 במאי 1952. אביו יעקב נולד באוקראינה, אמא מרים בישראל. "הם הכירו במהלך ביקור ברחוב דיזנגוף. אנחנו שלשה אחים, אני הקטן שבהם. יש לי שלושה נכדים מהבן רני, שני נכדים מניר ז"ל".

ניר היה בנו של עוז. לפני מספר חודשים הלך לעולמו ממחלה קשה, חודשיים לפני שמלאו לו 41. "זה דבר עצוב שהורים קוברים ילד. בן אחר שלי, רמי, שיחק בנוער של מכבי ועבר לשמשון תל אביב, שם פרש מכדורגל. הוא משחק עדיין בקבוצת הוותיקים של מכבי תל אביב, שאותה ייסדתי יחד עם עמוס זולוטולוב ז"ל".

הוא מספר כיצד הכול התחיל. "שם המשפחה הקודם של אבא היה הוז, משפחת דב הוז מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ההגנה ומחלוצי הטייס העברי שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1940. אבא והאחים שלו החליטו שאין בשם הוז דבר מעניין, הם שינו אותו לעוז, שם עברי. גרנו ברחוב רופין בתל אביב, מרכז העיר קרוב לים וקרוב לרחובות בן יהודה ודיזנגוף. למדתי בבית הספר היסודי תל נורדוי, המורה לספורט היה בני קונפורטי, מאמן הכושר המפורסם. בתיכון למדתי בעירוני ה'. אליל והכדורגלן הנערץ עלי היה חלוץ מכבי תל אביב האגדי שייע גלזר, שהיה בחברה אחת עם אבא שלי. הכרתי אותו מקרוב כילד. אבא היה אוהד ענק של מכבי תל אביב, מכביסט בלב ובנשמה. בכל שבת הוא לקח אותי למגרש המכבייה, לבאסה/בלומפילד, לקטמון ולחיפה. החלום שלי היה לעלות כשאגדל להרכב של מכבי תל אביב".

ב-14 השנים האחרונות הוא חי באילת. "נפלתי כלכלית בענק. את עסק הביטוח המשגשג שלי העברתי לאחי, ויחד עם אלי סנדלר, חלוץ מכבי תל אביב לשעבר, פתחנו בהשקעת ענק חסרת תקדים את פאב 'פרסקו'. בשלב מסוים סנדלר עזב, נשארתי לבד וזה עלה לי כסף גדול. בהמשך גורם עסקי רכש את הבניין ועזבתי לניסיון נוסף על פאב, שם השכנים התלוננו על רעש. נשארתי עירום מכול הכיוונים. הפאב נסגר, ולפני כן היו הגירושין שלי עם טלי. ריבונו של עולם, ההוצאה לפועל חיפשו מה שאין לי, המצב היה קשה מאוד. חבר שלי מאילת הציע לי להגיע, לסדר לי עבודה ומגורים כדי להתאושש במשך שנה שנתיים ולשוב חזרה לתל אביב. אני כבר 14 שנים באילת, עובד במלון דן, ולמרות גילי הם לא מוכנים שאעזוב".

מתי אתה לראשונה במכבי תל אביב?

"בגיל 13, וזה לא היה פשוט כי אבא לא הסיע אותי ברכב או המתין לסיום האימון. עליתי על אוטובוס מספר 4 של דן עד קולנוע מוגרבי ומשם בקו 17 לקריית שלום, וכך חזרה בסיום האימונים. התחלתי בקבוצת הנערים תחת המאמן כדורגלן העבר שלום שלומזון. שלומזון העלה אותי קדימה במהירות לנוער, משם לבוגרים תחת המאמן דוביד שוויצר בעונת 1969/70. להיכנס לחדר ההלבשה ולהתאמן עם הכוכבים שם היה הכי קרוב לנגיעה בשמיים. המודל והשחקן הנערץ בקבוצה היה גיורא שפיגל, עד היום אנחנו חברים ונפגשים מדי פעם. בניצחון בדרבי 0:5 ישבתי ביציע, וגם בגמר הגביע נגד מכבי נתניה בו ניצחנו 1:2".

הוא יצא לאליפות אסיה לקבוצות ב-1971, מכבי תל אביב זכתה בבנגקוק בגביע השני שלה, אבל אז הגיע עונש כבד שגרם לו לדרוש לעזוב. "כשחזרנו לישראל, מנהל הקבוצה יוסף מצוב האשים אותי שלא עזרתי בבנגקוק לסחוב מזוודות. העונש שלי היה שלא צורפתי לטיסה של הקבוצה לעשרה ימים לפריז. זה פגע בי, ביקשתי לעזוב לאלתר את הקבוצה, הייתי מוכן לעבור למכבי רמת עמידר. חברים ואנשי הנהלה ביקשו ממני להמתין ברחוב בן יהודה לאוטובוס מספר 4 בו ינהג המאמן הבא, איציק שניאור. עליתי לאוטובוס, עמדתי ליד הנהג איציק ודיברנו במהלך הנסיעה לתחנה המרכזית. שניאור אמר שהוא רוצה אותי, והסברתי לו שלא היה דבר כזה בו האשימו אותי. באותו יום הלכתי לאימון, ובסיום העונה הבאנו אליפות".

הוא הבקיע בדרבי של 1972/3 ("בעטתי בכדור שבדרך הוסט מרגלו של דוד פרימו לתוך הרשת. ברוב מדורי הספורט קבעו שהגול שלי, הסתיים ב-1:1"), ואז עברה אליו החולצה מספר 8 אותה לבש שפיגל. "ערב הדרבי נגד הפועל ב-1973/74 קיימנו במלון רמת אביב אספת קבוצה. גיורא היה אמור לפתוח בהרכב. בשבת, כשהגענו לבלומפילד, נודע לכולנו כי הוא עוזב לצרפת והכניס הסגר בינלאומי. נכללתי בהרכב הפותח, לקחתי את החולצה 8 של גיורא, מאחר שלא היה ספק שהעזיבה שלו היא לתקופה ארוכה. התרגשתי מאוד, גיורא היה סמל בלתי רגיל".

ירון עוז משחזר את המפגש האחרון עם אבי כהן בבית החולים – מתוך "הליברו" של מוטי אקסמיט

את הזימון הראשון לנבחרת ישראל קיבל דרך העיתון. "את הנבחרת אימן ב-1973, אדמונד שמילוביץ'. במכבי תל אביב, שיחקתי בקישור במערך 50/50, הייתי מהראשונים שעשו זאת. האמת שצביקה רוזן היה הראשון שרמז לי על זה ששמילוביץ' חושב לזמן אותי לנבחרת. שירתי בצריפין בחיל הקשר, ובוקר אחד טילפן אלי שוער הפועל חולון יעקב רודיק שהיה בתפקיד רס"ר וביקש ממני להגיע מיד לחדרו. הגעתי במהירות, והוא הראה לי כותרת בעיתון ספורט מעריב, בו נכתב כי הוזמנתי לנבחרת ישראל. אלי לא טילפן איש מההתאחדות לכדורגל או מהנבחרת. משחק הבכורה שלי היה בפברואר 1973 נגד ארגנטינה במשחק ידידות בבלומפילד, בו נכנסתי כמחליפו של מאיר ברד, הסתיים בתיקו 1:1".

ואז הגיע טורניר מוקדמות המונדיאל בגרמניה. הנבחרת שלנו כללה הרבה שחקנים ממקסיקו 1970, אליהם צורפו עוד מספר שחקנים, בהם גם אני. הטורניר כלל משחקים כפולים בסיאול הבירה נגד יפן, מלזיה, תאילנד ודרום קוראה. למעט המשחק נגד מלזיה שיחקתי בכולם. החלום להעפיל למונדיאל שני רצוף היה בהחלט אפשרי. במשחק האחרון, לאחר הארכה, ספגנו בדקה ה-109 שער מהכוכב הקוריאני צ'ה בום קון, הפסדנו 1:0 והלכה אליפות העולם".

במרץ 1976 שוב נחת בסיאול, הפעם לטורניר הקדם אולימפי. "במשחק הראשון ניצחנו את יפן 0:3, כבשתי את הגול הראשון שלי בנבחרת הלאומית. כעבור חמישה ימים השגנו ניצחון ענק של לב ונשמה על דרום קוריאה 1:3. ראינו את האולימפיאדה ממש מקרוב. חזרנו לאצטדיון רמת גן במוטיבציית שיא, הבסנו את יפן 1:4, וזכינו בכרטיס לאולימפיאדה בקנדה לאחר תיקו ששווה ניצחון 0:0 נגד דרום קוריאה".

הנבחרת מתאמנת בלונדון, אתה מקבל טלפון משמח מישראל.

"טסנו ללונדון למחנה אימונים, טלי הייתה בהריון מתקדם. ב-27 ביוני 1976 קיבלתי טלפון מאבא של טלי – "מזל טוב, נולד לך בן. הערתי את מוישיק שווייצר ששמח יחד איתי. לא יכולתי להירגע. נכנסתי לחדר של שום ומאיר נימני והם ביקשו לתת להם לישון ולהמתין לבוקר. תכננתי לערב הרמת כוסית, יצאנו למשחק אימון נגד מכבי לונדון. ניצחנו בקלות 0:9, כשחזרנו נודע לנו על חטיפת המטוס לאנטבה, עליו הייתה אשתו של אלון בן דור. הרמת הכוסית כבר התקיימה בניו יורק".

הוא שיחק במונטריאול. "אחרי תיקו בטורונטו, 0:0 נגד גואטמלה, עברנו למונטריאול למשחק נגד מקסיקו. הם הובילו במחצית 0:2, בהפסקה קיבלנו בצדק על הראש מדוביד. בתחילת המחצית השנייה כבשתי גול מצמק, הוא הוביל לשיפור ולמשחק מצוין שלנו. יצחק שום השווה בפנדל ל-2:2. לא שיחקתי בהמשך נגד צרפת של פלאטיני, 1:1, אבל ברבע הגמר שיחקתי בהצגה של ברזיל שהדיחה את ישראל 1:4".

כלכלית הסתדרת במכבי תל אביב?

"בסכומים ששילמו אז, שהיו אמנם גבוהים מהשכר בשוק כולל פרמיות טובות, היו צריכים עזרה מהמועדון. היה לי חוזה ומכבי תל אביב עזרה לי לרכוש דירה ברמת אביב".

בהמשך ניסים בכר עזב, צבי רוזן מגיע לעמדת המאמן ועוז סיים את דרכו במכבי תל אביב. "גרונדמן לתקופה קצרה ועזב, את תפקיד המאמן קיבל צביקה רוזן. היינו חברים טובים, אבל הוא החליט שאני אהיה שחקן ספסל. בכל שבת אכלתי את עצמי, על הספסל או ביציע, שתקתי ובלעתי את הגלולה. הלכתי עם אשתי לביתו של היו"ר אליעזר וקסמן, אשתי ישבה עם חנה רעייתו, אני שוחחתי עם וקסמן והבהרתי לו – אני או צביקה רוזן, שנינו יחד לא נהיה במכבי תל אביב. וקסמן רצה את שנינו יחד, אבל החלטתי שאני לא נשאר, היו לי עוד מספר שנים טובות לשחק. בעזרת עו"ד חנוך קינן עברתי תמורת 20 אלף לירות למכבי יפו".

עונה מצויינת ראשונה ביפו.

"המאמן היה שמואל פרלמן, סיימנו במקום השלישי בטבלה בזכות 18 שערים של משה אוננה".

המקום הזה היה שווה לו 15 אלף לירות. לכאורה. "אני קשור עד היום לשחקנים של מכבי יפו מתקופתי, אבל את הכסף לא קיבלתי עד היום. ביקשתי אז מספר פעמים, היו שם מי שנתנו לי גוש וחלקה בה קבור היו"ר קליש איינשטיין".

בהמשך נפצע. "במשחק נגד שמשון תל אביב נפצעתי בברך, קרע ברצועה הצדית והצולבת. בעזרת העיתונאי זיגמונד שפיגלר בגרמניה סידרו לי ביקור אצל פרופסור שניידר. מכבי יפו נתנו לי ארבעת אלפים דולר לטיסה, שהות לי ולטלי. אחרי הניתוח נותרתי לשיקום פיזיותרפיה עם גבס על הרגל. חזרתי אחרי חודש וחצי לגרמניה והורידו את הגבס, הניתוח הצליח".

המסע לגרמניה והחוב לפרופסור הסתיים, כדבריך מגעיל.

"למרפאה של הפרופסור שניידר לקח זמן עד להעברת החשבון הכספי. מלבד הכסף מיפו זה עלה לי עוד הרבה כסף פרטי. כשהחשבון בסך חמשת אלפים מארק הועבר אלי, שוחחתי עם מכבי יפו והעברתי את החשבון ליו"ר יצחק אסא, הוא היה הכתובת. החשבון לפרופסור שניידר לא שולם, מבחינתי זה סיפור לא יפה כלפי האיש שהפך אותי לבן אדם בריא".

הוא ניסה קאמבק דרמטי למכבי תל אביב נכשל. "ביקרתי בדיזנגוף סנטר במשרד חברת ביטוח את אבי כהן. אבי הציע לעשות סיבוב בקניון, שם פגשנו את יצחק שניאור. אבי ירה ישר, 'ירון רוצה לחזור לשחק במכבי תל אביב'. שניאור שאל איך הרגל שלי, עניתי שהכול בסדר. הוזמנתי לאימונים במכבייה, השקעתי מעצמי מעל ומעבר. יצאתי למחנה אימונים בהולנד, לא התעסקתי בכלום מלבד בכדורגל. ביום הרביעי לאימונים, בספרינט, קרעתי סיבים ברגל ימין. נשלחתי עם ויקי פרץ , מיקי כהן, בועז רימון ואיציק קאמרי לפרופסור שניידר. הוא לא הזכיר את החוב הכספי, קיבל אותנו יפה מאוד והמליץ לפרץ ולי מנוחה של שבועיים. חזרנו למחנה בהולנד, שניאור ביקש שפרץ ואני נישאר לשם גיבוש עם הקבוצה ולא נחזור לישראל, כי לא התאמנו. חזרתי עם הקבוצה לישראל, המתנתי לחתימה על החוזה החדש, אבל היו"ר גדעון בריקמן לא הראה נכונות לחתום. אמרתי תודה ולהתראות, ישבתי עם עצמי, החלטתי לא ללכת עם הראש בקיר למרות שהאמנתי שיש לי עוד שנתיים שלוש לתרום לכדורגל כשחקן, החלטתי על פרישה".

ב-1988 היה עוז מנהל מכבי תל אביב, העונה בה זכתה בגביע המדינה אחרי 1:2 בגמר על הפועל תל אביב, זמן קצר לאחר שהובסה 10:0 על ידי מכבי חיפה. "גיורא שפיגל היה המנג'ר המקצועי, בר נור המאמן, מיקו בלו עוזר לברנור ואני מנהל הקבוצה. יחד יזמנו מהלך שנהיה כמו המועדונים באירופה, ובעזרת אחד האוהדים האמידים נרכשו החליפות לשחקני מכבי תל אביב. זה לא תפס כל כך, בעיקר בשל אי ההצלחה במשחקי הליגה והתוצאות המאכזבות. ההישג היה בסיום העונה כשזכינו בגביע, אבל ההגעה למשחקים עם החליפות יצרה עניין, לא תמיד חיובי, סביב הקבוצה בבית ובחוץ".