מאת: רון עמיקם צילומים: אתר ההתאחדות לכדורגל
בסופו של דבר, בסיכום חצי קמפיין, צברה ישראל תשע נקודות, אחת פחות ממה שאלי גוטמן תיכנן, אחת פחות ממה שרצינו: ניצחון על ווילס או בוסניה ותיקו נגד השנייה, והפסד צפוי לבלגיה. מה שלא היה צפוי הוא שהפער בינינו לבין היריבה על המקום השלישי – הריאלי לאור הבית הקשה – הוא ארבע נקודות.
תיקו בסראייבו יבטיח כנראה את העלייה, בהנחה ש-16 נק' (עוד שש נקודות ממשחקי הבית מול קפריסין ואנדורה), יספיקו לכך. בוסניה תצטרך להוציא 12 מ-12 בארבעת המשחקים שנותרו לה, מפני ש- 16 נק' לא יספיקו לה בכל מקרה בגלל המאזן הפנימי בין הנבחרות.
מה שכן נורא הוא שכל מה שמסביב למגרש – לא משתנה. זו לא רק העובדה שאנחנו כותבים על ספקולציות, בחצי הדרך ולא מחזור אחד לסיום, כי לבנטינים היינו ולבנטינים נשארנו, גם אם נהיה עוד 23 שנים באירופה. אלה דברים שלא משתנים, דברים שגורמים לתחושת מיאוס, אבל גם להכרה שזה העם שלנו ואנחנו כנראה העיתונאים היחידים שלא נכנסו לכנסת כדי לשנות אותו. על מה אני מדבר?
חלק מאוהדי הנבחרת עשה מטוסי נייר מהדגלים
1. אי אפשר לברוח מהעובדה שבשבוע האחרון ביקרו אותנו כוכבי כדורגל עולמיים. אם הציבור הישראלי היה נתקל בהם ברחוב, טבעי היה שהבזקי צילומי הסלפי ורשרוש ניירות החתימה, יפרו את השקט. הבעיה היא שכל הפסטיבל הזה התקיים בחסותה של ההתאחדות לכדורגל, במקום שנקרא בעגה המקצועית "מיקס זון", מקום שבו עוברים השחקנים בדרכם לאוטובוס והתקשורת ממלאה מולם את עבודתה. מה קורה אם אנשים מקבלים – עם תגי עבודה ומעבר – את ההרשאה להסתובב שם חסרי מעש, לחצות את החבלים שחוצצים בין הצדדים ולעוט על הכוכבים לצילומים פרטיים? מתי נבין שאלה לא משחקי ראווה, אלא משחקים בין שתי נבחרות המתמודדות על מקום בטורניר גדול?
המשחקים האלה כן חשובים, והם גם חשובים עבור אנשי תקשורת כדי לשאול שאלות שחקנים, שבאופן טבעי יתקשו לשאול אותם מדי שבוע בשיחת טלפון, הודעות וואטסאפ או בצ'טים בפייסבוק – כמו שהם עושים עם שחקנים ישראלים – ומופע ה"תצטלם איתי.. תצטלם עם הילדים", גם מפריע – ובעיקר מוזיל את התדמית החבוטה שגם כך שיש לנו. הגיע הזמן שההתאחדות פשוט תגביל את מי שבא במגע עם השחקנים ורצוי שלא עם מאבטחים מקומיים.
השחקנים אשמים, אבל לא רק הם. כל המסביב מפריע ומשפיע (אתר ההתאחדות לכדורגל)
2. כי מאבטחים מקומיים, שבאים מתגבור של חברות אבטחה שלא עומדות בעומס, הם בסך הכל – בחלקם – אוהדים עם מדים. אם מונס דאבור צריך לעבור ליד חדרי ההלבשה ולשמוע קללות על רקע לאומני ממאבטח, או שני אנשי תקשורת (משה פרימו ושייע פייגנבוים) צריכים להיתקל ביחס ספק אלים כלפיהם, אז אין הבדל בין משחק בינלאומי למשחק בליגה ב'. באירופה זה אפילו לא קרוב לזה ומספר המאבטחים קטן בהרבה. אולי זו האווירה מסביב שמאפשרת לפרחחים לקבל את ההרשאה להרוויח 35 שקל בשעה וגם לגדף שחקני נבחרת; ואולי זו העובדה כי בבסיס שלנו אנחנו לא מסוגלים לארגן כלום ללא תקלות, חוץ מקומזיץ בל"ג בעומר. שריפות אנחנו עושים מצוין.
3. כי בשני המשחקים האלה קראנו הרבה "מקורבים" שטענו כי השחקן "המקורב" אליהם "פגוע", "מאוכזב ממעמדו", ו"בהלם בעקבות הדחתו מההרכב". אלירן עטר לא נזקק למקורבים כדי לקבל שפיץ מהנבחרת. הוא הלך לקבל אותו ישירות מהמאמן הלאומי. יש אחרים שאולי צריכים לקבל שפיץ בזימון הבא כדי להבין שצריך להפסיק להשתמש בנוהג המגונה הזה. אין כמעט דבר כזה "מקורב". זו הדרך של העיתונאי והשחקן לומר את הדברים שלא מיועדים לייחוס, או דרכו של העיתונאי לנסות ולהשפיע על ההרכב. או סתם לעשות שריפה.
תשאלו את קומפאני איך זה מתנהל באנגליה. ממש לא כמו פה (אתר ההתאחדות לכדורגל)
4. במהלך המשחק בירושלים חטפה אשתי מכה בכתף. מטוס קרטון אימתני התרסק עליה ממרומי היציע. חתיכת מכה. חלק מהאוהדים עשו מהדגלים שחולקו להם טיארות, שזה בערך כמו לקחת את הדגלים שיחלק לכם בנק הפועלים בעוד מספר שבועות, לכבוד יום העצמאות, ולעשות מהם סחבה לספונג'ה. רק בישראל מסוגלים אוהדי כדורגל לעשות מדגל מטוס נייר ובאותה נשימה לבוא בטענות לביברס נאתכו על כך שלא שר את ההמנון.
מה דעתך על הכתבה?