קמפיין נבחרת חדש שמתחיל באביב הוא הזדמנות נפלאה לעשות ניקיון פסח ולפתוח דף נקי ביחסים מול הגורם הבעייתי והמשמים המכונה "נבחרת ישראל". ברור שהתעוקה שתמיד באה עם הנבחרת – עמוסת העסקנים והאינטריגות – היא לא משהו שאפשר לשחרר ממנו בקלות, אבל בסוף, ואף על פי שאנחנו הרבה יותר טובים בכל המסביב, מדובר בכדורגל – תחרות ספורט שנערכת על כר דשא במשך שעה וחצי, ואת זה משחקים בחורים צעירים ונחושים שלא מגיע להם לטבוע באנטי שמייצרים כל העסקנים שתופסים עליהם טרמפ.
אז נתעסק בכדורגל. ליאל עבדה אולי ישחק, דולב חזיזה אולי יהיה בהרכב, אוסקר גלוך יהיה שם – אבל נראה שבלומפילד יהיה מלא בעיקר באוהדים שרוצים לראות את הכוכב הגדול באמת של הכדורגל הישראלי, מנור סולומון, שמגיע לארץ אחרי קאמבק מושלם מפציעה שהרסה לו כמה חודשים טובים בפרמייר־ליג. סולומון לא נשבר, חזר לכושר במדי פולהאם, כבש בארבעה משחקים רצופים (לפני שנעצר קצת) ונראה שהעתיד שוב מחייך אליו.
סולומון נולד ביולי 1999, כמעט חודשיים אחרי ה־0-5 הגדול של הנבחרת על אוסטריה (וחודש וקצת לפני ההפסד המביך 3-2 לקפריסין, אבל מי סופר). בגיל 23 וחצי הוא הפנים של נבחרת ישראל, הכוכב שילדים באים לראות אותו כשהוא מגיע לארץ סוף-סוף. למעשה, בגלל ענייני עסקנות קלאסיים, יצא שהוא מחליף בספוט הזה את ערן זהבי. האחרון, אגב, ערך בגיל 23 את הופעת הבכורה שלו בנבחרת, ואת השער הראשון שלו במדיה הבקיע רק שלוש שנים אחר כך. אצל סולומון הכל קורה מהר יותר.
יש עוד משהו שסולומון מביא איתו לנבחרת – אנרגיה חיובית. אולי משום שהוא צעיר, אולי משום שזה לא מעניין אותו, אולי משום שהוא חכם יותר מהכדורגלן הממוצע – כך או כך, סולמון משדר וייב שמח, אנרגטי, פוזיטיבי – דבר שתמיד היה חסר לנבחרת ישראל. הוא לא מצטייר בתור שטותניק דביל, והוא לא הלץ של חדר ההלבשה. הוא, כך נראה, החבר הזה שתמיד יזהה למי יש כדור, ותמיד ימצא את השטח שבו יש משהו שנראה כמו שתי קורות (גם אם אלה שתי אבנים או שני תיקים של בית ספר) וישר ירים משחק.
ולכן, יש מצב שאלון חזן ויוסי בניון צדקו במהלך שהובילו – להזזת ערן זהבי. כמובן, כמיטב המסורת הישראלית, הביצוע היה מגושם, מעייף ויצר, כרגיל, אווירה לא נעימה. זה נגמר בטעם רע, וכנראה שגם הדרך הישירה – פשוט לא לזמן את זהבי, לעשות לו טקס מכובד ולהודות לו על תרומתו – הייתה משאירה טעם רע. ועדיין, היא עדיפה על כל הסיבוב המאולץ שנעשה פה סביב עניין השינה.
כך או כך, זהבי הוזז הצדה, ועכשיו העולם שייך לצעירים. ויאללה, תנו להם כדור ושלחו אותם לשחק. מה כבר יכול להשתבש. גלוך, עבדה ובעיקר סולומון – שבשל ובוגר יותר משניהם – צריכים להוביל את הנבחרת. וההרגשה היא שזה יכול להצליח. קודם כל, הם באמת משחקים אחלה כדורגל, מוכשרים בטירוף ושלושתם מתחככים בכדורגל האירופי ולומדים מהגויים איך עושים את זה נכון. דבר שני, וחשוב לא פחות, הם עוד לא גדולים מספיק כדי להתקלקל ולהפוך לעסקנים על המגרש, ואפשר לקוות ולהתפלל שזה יישאר ככה גם כשיעברו עוד כמה שנים והם יהיו שחקנים גדולים באמת.
אז רגע לפני הקמפיין החדש, הנה חשיבה חיובית: לנבחרת ישראל יש מאמן לא רע, שמתחבר מצוין לשחקנים ומתחבב די בקלות על הקהל. יש לה סגל נחמד מאוד, ששווה בקלות את המקום השלישי בבית (לכל הפחות). ויש לה סגל עם צעירים נמרצים, שמחים, חיוביים, והיהלום שבכתר הזה הוא מנור סולומון, ילד בן 23 שנותן עבודה בפרמייר־ליג. מה תעשה הנבחרת עם כל זה? אי אפשר לדעת, כדורגל זה עניין חמקמק. אבל כן, בניגוד להרבה קמפיינים מהעבר, הפעם אפשר לבוא בכיף אל הדבר הזה, לחכות שהכדור יגיע לסולומון ולקוות לעוד שואו קטן של מי שמול העיניים שלנו הופך לשחקן גדול.
מה דעתך על הכתבה?