יצחק שניאור – שנה למותו

מאת: דורון בר         צילום: אלבום המשפחה

היום (ו') התקיימה בבית העלמין ירקון אזכרה ליצחק שניאור, במלאות שנה למותו. עשרות רבות של  בני משפחה, שחקני עבר וחברים התייצבו בגשם שוטף ליד המצבה. בין הנוכחים היו יוסף גולדשטין, גדי צלניקר איצ'ה מנחם, יסמין גרונדמן, רחביה רוזנבויים, משה מאירי, שאבי בן ברוך, ציפי בורסוק, אריה רדלר, ורבים אחרים. את האזכרה ניהל חתנו של יצחק שניאור, זאביק זלצר שאמר: "אפילו השמיים בוכים. אנחנו נמלא אחר בקשתך ונשמור על רעייתך חוה". משפחת שניאור הוציאה ספר מרשים לזכרו של יצחק: "חבר, קצין וג'נטלמן", שחולק לנוכחים באזכרה.

יצחק שניאור, שהכול קראו לו איציק, הלך לעולמו ביום ראשון 20 בנובמבר 2011 והוא בן 86 שנים. האיש שייך לדור הנפילים של הכדורגל הישראלי עוד מלפני קום המדינה. הוא היה כדורגלן ולוחם שנאבק על עצמאות ישראל כאשר פעל בשורות הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). שניאור היה שחקן כדורגל מוביל במדינת ישראל וקפטן הנבחרת הלאומית. לימים הפך למאמן הלאומי ביחד עם ידידו יעקב (יענקלה) גרונדמן.

יצחק נולד ב-11 בנובמבר 1925 בעיר צ'נסטכובה שבפולין. כאשר היה בן שמונה שנים עלתה משפחתו, משפחת שניאור, לארץ ישראל. באותה עת הייתה ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. בגיל 14 העדיף שניאור להירשם לקבוצת הנוער של בית"ר תל-אביב אשר נוסדה כמה שנים קודם לכן. בבחירתו זו דחה שניאור את הצעתו של אגון פולאק, מאמן מכבי תל-אביב, לשחק במועדונו. שניאור הצעיר בחר במאמן בית"ר תל-אביב לאיוש (אריה) הס מגדולי כדורגלני הכח וינה המפוארת של שנות ה – 20. הבחירה בסמל המנורה הייתה מובנת מבחינתו כי יצחק שניאור היה חבר בקן הנוער של בית"ר אשר חבריה האמינו בתורתו של המנהיג זאב ז'בוטינסקי בחרו ללכת בדרכו. המאמן הס הקדיש זמן רב מזמנו לטיפוחו של יצחק שניאור ולימד אותו לאהוב את משחק הכדורגל הספורטיבי הישר וההוגן.

יצחק שניאור (משמאל) עם איגור נאטו (אלבום המשפחה)

בראשית דרכו שיחק שניאור כחלוץ בבית"ר תל-אביב, וכבר בגיל 15 הצטרף לאימוני הקבוצה הבוגרת, שהייתה בתחילת שנות ה-40 קבוצה חדשה בליגה הראשונה. באימונים הפך שניאור הצעיר לחלק מהחבורה לצידם של אגדות כדורגל של התקופה כמו נתן פנץ, אריה (לוניה) דבורין, אברהם בוגדנוב, ארנסט (וורמש) וינברגר, בנימין מזרחי, יום טוב מנשרוב, צבי פוקס ואליעזר שפיגל. בראשית שנת 1942 הפך לשחקן הרכב קבוע ושותף לזכיית בית"ר תל-אביב בגביע הארץ ישראלי. שניאור עשה זאת כבר בעונה הראשונה שלו בקבוצת  הבוגרים כאשר קבוצתו ניצחה את מכבי חיפה בשיעור: 1:12.

בחודש דצמבר 1945 שיחקה בית"ר תל-אביב במפגש ידידות לעיני 20 אלף צופים באצטדיון המכבייה, נגד קבוצת הפאר היוגוסלבית היידוק ספליט. הבית"רים הדהימו בניצחון ענק 2:4  על קבוצת הפרטיזנים של נשיא יוגוסלביה, המרשל טיטו, והחגיגות בסיום המשחק היו גם לכבוד סיום מלחמת העולם השנייה. בית"ר תל-אביב קיימה משחקים רבים נגד נבחרות של הצבא הבריטי כמו "הוונדררס" ו"קורינטיאס", קבוצות שהיו על טהרת שחקנים מנבחרות אנגליה, אירלנד וסקוטלנד. הבריטים ציינו בעיקר את משחקו "האנגלי" של יצחק שניאור.

שניאור היה לוחם בשרות האצ"ל, והשתתף בפעולות מבצעיות רבות החל ממעקבים אחרי קציני הבולשת הבריטית וכלה בפעולות אמת מבצעיות חסויות. היו ימים רבים בהם נעדר מבית הוריו אשר ידעו על עלילותיו של בנם. בין הפעולות בהן השתתף, ועליה סיפרו חבריו של שניאור, הייתה שוד רכבת אנגלית עליה היה כסף רב ש"נלקח" לצרכי המרד. שוד הרכבת היה בצהרי היום, וכבר אחר הצהרים הופקד שניאור על מרכז הגנת קבוצתו. ב-1947 פירקו הבריטים את בית"ר תל-אביב בצו הנציב העליון, בטענה ששחקניה הם לוחמי מחתרת. קבוצה חדשה בשם "נורדיה" הוקמה במקומה ושניאור נמנה על שחקניה עד לפירוקה ביום של הכרזת העצמאות למדינת ישראל ב -1948.

בראשיתה של 1949 עבר יצחק למכבי תל-אביב, אשר עזרה לו להתקבל כחבר בקואופרטיב "דן". במשך עשרות שנים השכים שניאור קום לעבודתו כנהג אוטובוס בקו 4. רבים מאוהדי הכדורגל היו ממתינים 'לאוטובוס של שניאור' כדי להיות בקרבתו של שחקן הכדורגל הנערץ. עידן מכבי תל-אביב של שניאור היה המפואר ביותר.

ב-1948 המריאה נבחרת ישראל למסע משחקים בארה"ב לצורך גיוס תרומות למען המדינה החדשה. ישראל הפסידה 1:3 לנבחרת האולימפית של ארה"ב, אך במשחק זה רשם שניאור את הופעת הבכורה שלו כשנכנס למשחק כמעט בסיומו כמחליפו של שלום שלומזון אשר שבר את רגלו.

שבע שנים שיחק שניאור במכבי תל-אביב, בעיקר בעמדת הבלם, כשבמשחקים אחרים היה  חלוץ כמו בעונת 1954-5 בניצחון על הפועל בלפוריה בתוצאה 0:12, ובמשחק זה כבש שישה שערים. שניאור היה בועט את כדורי העונשין של מכבי תל-אביב ממרחק 11 מטרים לאחר עזיבתו של אלי פוקס. הוא זכה בארבע אליפויות ושני גביעי מדינה עם מכבי תל-אביב של שנות החמישים, לצידם של אברהם בנדורי, אלי פוקס, יונה פוקס, יוסף גולדשטיין, ישראל חליבנר, נח רזניק, שמואל ישראלי, צביקה סטודינסקי, שאול מתניה, שייע גלזר, רפי לוי ויוסף מירמוביץ'. בנבחרת ישראל הופיע שניאור 15 פעמים: במוקדמות אליפות העולם של 1950 בברזיל ובמוקדמות אליפות העולם בשוויץ ב-1954. לאחר פרישת חברו, אלי פוקס מהנבחרת, שימש שניאור כקפטן הלאומי, וזכור במיוחד תפקודו היוקרתי כקפטן הנבחרת הלאומית בשני המשחקים על הכרטיס לאולימפיאדת מלבורן, 1956 נגד נבחרת רוסיה במוסקבה ובמפגש הגומלין באצטדיון רמת גן.

משחקו האחרון של יצחק שניאור, שהיה המשחק החמישה עשר במדי הנבחרת הלאומית, נערך בחודש ספטמבר 1956 בטורניר במסגרת גביע אסיה בהונג קונג בו שחקה ישראל נגד נבחרת דרום וייטנאם עליה גברה ישראל בתוצאה 1:2. עם שובה של הנבחרת מהמזרח הרחוק ולקראת עונת 1956-7 פרש שניאור ממכבי תל-אביב והפך למאמן שחקן במכבי יפו, אותה הוביל לגמר הגביע של 1957 נגד הפועל פתח-תקווה במשחק שנערך בקריית אליעזר חיפה, בו הפסידה יפו 1:2.

שניאור אימן תריסר קבוצות לאורך 36 שנים, וזכה להוביל את קבוצות הכח מכבי רמת גן, מכבי תל-אביב והפועל תל-אביב לתוארי אליפות. כמו שחקני העבר של נבחרת ישראל ג'רי בית הלוי, אלי פוקס, משה וארון, יוסף מירמוביץ', עמנואל שפר, אדמונד שמילוביץ' ודוביד שוייצר, זכה גם שניאור לכבוד המגיע לו כשמונה  ביחד עם יעקב גרונדמן לאמן את  הנבחרת הלאומית והשניים הפכו לצמד הידוע ש"ג. ישראל ששיחקה באותם ימים  (1989) בבית האוקיאני, עברה את נבחרת אוסטרליה והתמודדה על כרטיס ה-24 נגד נציגת דרום אמריקה, קולומביה למשחקי מונדיאל 1990. הפסד בבראנקייה 0:1 ותיקו מאופס ברמת-גן מנע משניאור וגרונדמן לעלות למונדיאל 1990 באיטליה.

לאחר שסיים את תפקידו בנבחרת ישראל, אימן שניאור את הפועל תל-אביב אך החליט לסיים את פרק הכדורגל הפעיל בתחילת העונה לאחר 11 מחזורי ליגה כשהוא בן 67. שניאור תמך בסתר בכדורגלני עבר נצרכים, ובמשך שנים ארוכות נשמרה הידידות והקרבה לשחקני מכבי תל-אביב של שנות החמישים אתם הקפיד להיפגש באופן אינטנסיבי וקבוע בבית קפה מוכר ברחוב דיזנגוף. בבית הקפה נשמעו סיפורי העבר נוסטלגיים על הימים היפים שעברו ואינם עוד. שניאור הניח אחריו רעייה, חוה, שלוש בנות: דרורה, ישראלה ואירית, נכדים ונינים. יהי זכרו ברוך.