בסופו של דבר, כולנו ידענו. הרגשנו את זה. שם בפנים היא הסתתרה לה, הידיעה, שגם השנה זה לא יקרה.
בתחילת העונה כמובן שאף אחד בכלל לא חלם להגיע כל-כך רחוק. אני, למשל, קיוויתי מאוד שהשנה סוף סוף נצליח להגיע לליגת האלופות, אחרי שבעונה הקודמת ברגע האמת גם את זה פספסנו בשלבים האחרונים של העונה והראינו שארסנל, כמו ארסנל (במודלים של 2007 ואילך), איבדה משהו מהאופי שלה.
נפתחת עונת 2022/2023. במשחק הראשון אנחנו מול קריסטל פאלאס בחוץ, רגשות מעורבים – קפטן העבר האגדי שלנו, פטריק ויירה, עומד, הפעם נגדנו, על הקווים של היריבה, "Vieira W-o-o-o-h, Vieira W-o-o-o-h", שר הקהל שלנו לכבודו. אוי, כמה הרגליים הארוכות שלו היו חסרות לנו במחזורים האחרונים של העונה הנוכחית, כדי להפחיד קצת את הג'ינג'י של סיטי ברגע האמת. בנוסף, פאלאס וזאהא עשו לנו הרבה צרות בשנים האחרונות. מאוקטובר 2018 ועד אוגוסט 2022, ניצחנו אותם בליגה רק פעם אחת, הפסדנו פעמיים ויצאנו תיקו חמש פעמים. תוסיפו לזה את פתיחת העונה הקודמת, שהתחילה באפס נק' ואפס שערים בשלושה משחקים, ותקבלו אוהד ארסנל שהתרגל בשנים האחרונות להיות במחנה של הלוזרים.
והנה, הפלא ופלא, הקבוצה משחקת טוב. הילדים על המגרש (בכל זאת הקבוצה הצעירה בליגה) מראים בטחון, מראים רעב, חדות. הרכשים החדשים בהובלת ז'סוס וזינצ'נקו מביאים רוח אחרת למשחק, ונראה שמשהו השתנה. המשחק מסתיים בניצחון 0:2.
ואז זה מתחיל.
המערבולת הארסנלית הטיפוסית שכל אוהד אמיתי מכיר היטב מהשנים האחרונות הגיעה אלינו שוב. השילוב המקסים בין "משהו חדש בפתח" ל-"מתי הבלוף יצא החוצה" כל כך מוכר. המאמצים החוזרים ונשנים שלי להדוף חברים, אוהדי קבוצות אחרות רוויות תארים, שעולים אליי לרגל כ-"שגריר הקבוצה מצפון לונדון", חצי מפרגנים וחצי מנסים לעודד, ומספרים לי כמה הם התרשמו מאיך שהקבוצה נראית העונה, ושאולי השנה באמת יכולה להיות השנה. ואני, אני לרגע לא שוכח שאסור לי להיסחף איתם ברגש ולחלום, כי משהו שם מאחורי הקלעים כל פעם מהדהד בראש – "הסגל קצר מדי", "השחקנים חסרי נסיון", "ההגנה לא מספיק טובה", "ארטטה עוד צעיר", "אלנני עדיין בקבוצה", ועוד שלל טיעונים אינסופיים.
עוד שבוע עובר, ונותנים בראש לתרנגולים. הקורבן הבא זו ליברפול שחוטפת מאיתנו 2:3 מלא אופי ואנחנו כבר עם הפנים קדימה ועם רעל בעיניים. בחסות אירועי הזיכרון למלכה אליזבת, המשחק עם סיטי נדחה לשלב מאוחר יותר בעונה (משהו שלדעתי בדיעבד, לא שיחק לטובתנו) ואנחנו ממשיכים בשלנו – ניצחון רודף ניצחון בליגה, הקבוצה משכנעת, ואני ממשיך לשחק נשיקה/סתירה עם הפנטזיות הכי פרועות שלי.
ואז מגיע המונדיאל, אוי המונדיאל, טורניר הנבחרות התורן שמגיע באמצע העונה ופוצע לארסנל שחקן חשוב שמשפיע על הכול. וכמובן, שהפעם זה הגיע לרכש הנוצץ שהצטרף מסיטי בתחילת העונה והשתלב בסערה, גבריאל ז'סוס, שנפצע במשחק של ברזיל נגד קמרון ונשלח לעבור ניתוח בברך.
האמת, לרגע אבן ירדה מהלב. הנה זה הגיע, הנה ה-way out שלי, שלנו, מהלחץ הנוראי הזה של להיות מקום ראשון בליגה לאורך כל-כך הרבה זמן. עכשיו, בלי ז'סוס יהיה תירוץ ונוכל לחזור למקומנו ולהתעסק בלהילחם על מקום בליגת האלופות. גם פה טעיתי טעות מרה ונתתי להרגל של השנים האחרונות לחשוב במקומי. ההיפך קורה, והצעירים על המגרש מראים לכולנו שהפעם, הפעם יש משהו אחר באוויר.
זה מתחיל עם ניצחון החלטי מאוד על ווסטהאם, וממשיך ברצף של משחקים משכנעים הכוללים נקמה במנצ'סטר יונייטד עם גול ניצחון מתוק מדבש של אדי, המחליף של ז'סוס, שמקפיץ את האמירויות בתוספת הזמן של המשחק. ניצחון רודף ניצחון והמאזניים בראש שלי כבר מתחילות לאבד איזון כשהצד של "אולי הפעם?" מתחיל לצבור עוד ועוד נקודות. אני לא חושב שיש אוהד ארסנל שלא הרשה לעצמו לחלום, אפילו לשבריר שנייה, שאולי זה אפשרי אחרי הגול של נלסון נגד בורנמות' בדקה ה-97 בניצחון 2:3.
אז חלמנו. ההמשך כבר ידוע לכולנו.
הלחץ גבר וגבר, והארסנליות של השנים האחרונות חזרה לקדמת הבמה. אם פעם היינו צועקים ברחובות "לוזרפול" לאוהדים של סטיבן ג'רארד, בעונות האחרונות אנחנו קטפנו את התואר, בעיקר עם השיא המפוקפק ששברנו הפעם – הקבוצה הראשונה שנמצאת במקום הראשון ב93% מהעונה, ולא לוקחת אליפות.
ז'סוס לא חזר אותו חלוץ שהיה מלפני הפציעה, ארטטה החל לקבל החלטות שנויות במחלוקת בכל מה שנוגע לבחירת ההרכבים וחילופים, ומשחק מיותר בליגה האירופית גבה מחיר מאוד כבד כשאיבדנו את הבלם הראשי שלנו, וויליאם סאליבה.
מארסנל שהכרתי ב-2022/2023 נפרדתי רשמית בדקה ה-30 אי שם בליברפול הרחוקה, אחרי שגרניט צ'אקה האחד והיחיד הקפיץ את כל אנפילד על הרגליים בתחרות של "למי יש יותר גדול" עם אלכסנדר ארנולד שבכלל לא הופיע למשחק באותו יום. אותו משחק ארור באנפילד שפתחנו בסערה, הסתיים בתחושת החמצה. התיקו שהוביל לעוד תיקו ולעוד תיקו, ואח"כ להתפרקות מוחלטת מול סיטי האימתנית שנשפה לנו בעורף לאורך כל הדרך. מאותו המשחק כבר לא ראינו את אותה הארסנל של העונה האחרונה.
ועכשיו, עכשיו מתחילות לעלות השאלות, בראש שלי, בראש של אוהדים אחרים, וכמובן בפוסטים האינסופיים בפורומים של אוהדי המועדון, בהם כל אחד פורק את התסכול שלו בדרך אחרת ומולם ניצבים מלאכים רבים אחרים שמנסים להזכיר לכולם – שבסופו של דבר, הקבוצה נתנה פה עונה בלתי רגילה.
ואני נאלץ להסכים איתם.
משהו קורה פה. משהו השתנה, משהו שלא ראינו לפחות ב-15 השנים האחרונות עם כל ה"צ'מאחים" וה"בנדטרים". ממש עכשיו, תוך כדי שאני כותב את המילים הללו, ה-"סטאר בוי" שלנו סאקה, חידש חוזה בקבוצה עד 2027. הכוכבים הצעירים שלנו הראו לאורך רוב העונה שהם שחקנים ברמה עולמית. הבעלים האמריקאי שלנו, קרונקי היקר (שלא חסרה לי ביקורת עליו), כבר החל לעשות קולות של תקציבים גדולים לקיץ ואופרת השמועות כבר החלה. ארטטה, שהבטיח לנו Process, עד עכשיו גם מקיים, ובענק, ולכן, באופן שמאוד מפתיע אפילו את עצמי, אני אופטימי, והפעם, חושב שיש משהו חדש ומרגש שזורם בדם של התותחנים, שלנו, משהו שמזכיר ימים של 2003/2004 אולי?
את זה עוד נגלה. אבל אני בעיקר רוצה להגיד שאני גאה במועדון, בקבוצה ובשחקנים ורוצה להודות להם על שהזכירו לי איך זה מרגיש להיות שוב במגרש של הגדולים.
חנן קמיר הוא מנכ"ל KAMIR, פירמה לייעוץ אסטרטגיה ותקשורת, ואוהד מושבע וסבלני של התותחנים
